על מנת לקבוע האם אמירה של אדם אחד כלפי אחר שפורסמה בפומבי עלולה לעלות לכדי לשון הרע, יש לבחון את מהות האמירה בעיניים אובייקטיביות. כלומר, לא לפי האופן בו הנפגע עצמו קיבל את האמירה, אלא כיצד החברה עלולה לקבלה. זהו מבחן אובייקטיבי ורק אם בו נקבע שמדובר באמירה פוגעת, בית המשפט יראה בכך לשון הרע. להלן דוגמא לכך.

 

יש לך שאלה?
פורום לשון הרע
פורום נזיקין


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעת לשון הרע. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת נכנסה לחנות שופרסל באחד מקניוני הארץ, במטרה לקנות ממחטות נייר. כאשר התובעת נכנסה לחנות, הייתה בכיס מעילה קופסת ממחטות קטנה אותה הביאה עמה. התובעת שוטטה מעט בחנות אך לבסוף החליטה שלא לרכוש את הממחטות וביקשה לצאת החוצה. עם צאתה, השומר עיכב אותה ודרש לבדוק את כיס מעילה. היא השיבה שהחזיקה בכיס קופסת ממחטות מביתה. אולם, השומר סירב להאמין לה וכינה אותה "גנבת" בפומבי.

 

התנהלות שופרסל


לטענת התובעת, השומר סירב להאמין לה וקרא לשומר נוסף שלקח את הממחטות לבדיקה בקופה. למקום אף הגיע מנהל החנות ששוחח עם התובעת, אשר ביקשה לבדוק את מצלמות האבטחה ולהתקשר לחמותה, שהעניקה לה את קופסת הממחטות. אולם, נציגי השופרסל סירבו והמשיכו לכנותה "גנבת" בפומבי. בסופו של דבר, מנהל החנות אפשר לתובעת לצאת מהמקום מבלי שנרשם דו"ח ומבלי להגיש תלונה. התובעת טענה שמכך הסיקה שמנהל החנות הכיר בטעותו, אך לא התנצל. כתוצאה מאירועים אלו, התובעת טענה שנגרמה לה עוגמת נפש רבה.


כעבור זמן מה, התובעת פנתה במכתב להנהלת החנות ודרשה פיצוי בגין עוגמת הנפש. דרישתה נדחתה ונטען שהתנהלות השומר והמנהל הייתה סבירה וראויה לנוכח נסיבות העניין. עם זאת, הנהלת החנות החליטה לפצות את התובעת בסך של 100 ₪ בתווי קנייה, לפנים משורת הדין ומבלי להודות בחבות כלשהי. אולם, פיצוי זה לא סיפק את התובעת ולכן הוגשה התביעה דנן.


קבלת התביעה


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לקבל את התביעה. היא קיבלה את עדויות התובעת אודות חילופי ההאשמות בחנות וקבעה שכינויה כ"גנבת" עלה לכדי לשון הרע. השופטת הדגישה את תחושתה הסובייקטיבית של התובעת עת הואשמה בגניבה ופסקה שגם על פי המבחן האובייקטיבי, אמירות מנהל החנות והשומר עלו לכדי פרסום והשפלה. קרי, לשון הרע.


השופטת הדגישה שאמנם תפקידו של השומר בחנות היה לבדוק חשד לגבי מקרה גניבה, אך הוא לא נדרש לפרסם לשון הרע ולנהוג כפי שנהג כלפי התובעת. אלא, היה באפשרותו לברר את החשד באמצעים אחרים, סבירים יותר ודיסקרטיים. על כן, השופטת קבעה שפרסום לשון הרע על ידי השומר לא היה נחוץ לשם מילוי תפקידו או מכוח חובה חוקית, ולכן אף לא הייתה יכולה לעמוד לו ההגנה שנקבעה בסעיף 15 לחוק לשון הרע. לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה.