גזר דין חיים רמון וסוגיית הרשעתו בפלילים

הציפייה מאנשי הציבור הינה שהם יזהרו יותר בהתנהגותם, וזאת בשל מעמדם הרם. לכן, לפעמים מעשים שבוצעו על ידי אישי ציבור יזכו ליחס חריף יותר מרשויות התביעה (וזאת לעומת מעשה "זהה" אשר בוצע על ידי דמות שאינה ציבורית). להלן יתואר גזר דינו של חיים רמון בפרשת הנשיקה המפורסמת.

יש לכם שאלה?

פורום עבירות מין

פורום כתב אישום

פורום רישום פלילי

הנאשם במקרה זה הינו חיים רמון, שהורשע בביצוע מעשה מגונה. הנאשם הורשע בביצוע העבירה לאחר הליך של הוכחות, וכעת בית המשפט נדרש לגזור את עונשו. במסגרת גזר הדין, ביקש הנאשם לבטל את ההרשעה, ואילו הפרקליטות התנגדה לכך נחרצות. עיקר הסתמכותו של הנאשם בבקשה לבטל את ההרשעה נתלתה על תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו.

תסקיר שירות המבחן

תסקיר שירות המבחן המליץ לגזור על הנאשם שירות למען הציבור ללא הרשעה. הסיבה העיקרית אשר הצדיקה לדידו של שירות המבחן את ביטול הרשעתו הייתה "פעילותו הציבורית הענפה של הנאשם". כמו כן, שירות המבחן ביקש לזקוף לזכותו של רמון את עברו הנקי ואת העובדה שהעבירה בוצעה בצורה רגעית והייתה "מצויה ברף התחתון של עבירות מסוג זה". רמון טען כי במידה וההרשעה תישאר על כנה, הדבר היה עלול לפגוע קשות בדימוי העצמי שלו, של ילדיו ושל משפחתו.

התביעה מנגד התנגדה באופן נחרץ לביטול ההרשעה. הפרקליטות טענה כי להעביר מסר מרתיע לציבור שנבחריו אינם חסינים מהתנהגויות מסוג זה. כמו כן, התביעה ביקשה לזקוף לחובתו של הנאשם את דרך ניהול המשפט שפגעה במתלוננת.

החלטת בית המשפט בנוגע לביטול ההרשעה

בית המשפט ציין כי הכלל הנוהג הינו שמי שנמצא אשם יורשע בדין . למרות כלל זה, יש חריג שהוא הטלת שירות למען הציבור ללא הרשעה. המבחן העיקרי לאי הרשעה הינו השיקול השיקומי שמסתמך על חומרת העבירה, עברו של הנאשם והנזק שיגרם לו. לצד שיקול זה, בית המשפט חייב להתחשב גם בשיקולי ההרתעה.

במקרה הנוכחי, נקבע כי ברור שמעמדו הציבורי של הנאשם עמד לזכותו אך גם לחובתו. הוא מילא תפקידים בכירים בכנסת וכשר בממשלת ישראל והוסכם כי העבירה בוצעה באופן נקודתי, (ואין מדובר בעבריין מין בעל דפוס עברייני). בית המשפט ציין כי אכן הנזק שעלול להיגרם לנאשם עקב ההרשעה הוא נזק כבד. למרות זאת, בית המשפט קבע כי ככל שמעמדו הציבורי של הנאשם גבוה יותר, כך גם יש לדרוש ממנו אמות מידה גבוהות יותר להתנהגות ראויה.

השופט הוסיף כי למרות שבמילותיו האחרונות הנאשם הביע חרטה, נראה שהדבר הינו מעט מדי ומאוחר מדי. במהלך ניהול המשפט, הנאשם ניסה להכפיש את שמה של המתלוננת, ואף במהלך העדות שלה צעק לה כי היא "שקרנית". יתר על כן, למרות שלא היו יחסי מרות בין הנאשם למתלוננת, הרי שהיה קשר ישיר בין מעמדו של הנאשם והחירות שנטל לעצמו לנשק את המתלוננת.

בית המשפט ציין כי אומנם זכותו של כל נאשם לנהל הליך הוכחות, אולם אין דינו של מי שהורשע לאחר הודאה, לבין מי שניהל הליך הוכחות. על מי שניהל הליך הוכחות רובץ נטל כבד יותר להוכיח בפני בית המשפט כי אי הרשעה הינו הדבר הראוי לעשות מבחינתו. לאחר בחינת מכלול השיקולים, בית המשפט הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין היה מקום להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי, ולכן לא היה זה נכון לבטל הרשעה במקרה זה.

הטלת הקלון

הפרקליטות ביקשה לקבוע כי נסיבות ביצוע העבירה הטילו על הנאשם קלון. בית המשפט ציין כי מושג הקלון הינו עמום, אולם מקובל שעבירה שיש עימה קלון הינה עבירה שיש בה פגם מוסרי חמור. הבדיקה העיקרית צריכה להתייחס לנסיבות הספציפיות של ביצוע העבירה. במקרה זה, הנסיבות של ביצוע העבירה לא הצדיקו את הקביעה כי יש בעבירה משום קלון. המעשה היה חד פעמי ונפסק מייד. לסיכום, בית המשפט קבע כי העונש האמיתי של הנאשם הינו הרשעתו בפלילים. לכן, עונשו של הנאשם היה מזערי. נפסק כי הנאשם יבצע 120 שעות למען הציבור, וישלם 15,000 ₪ כפיצוי למתלוננת.