מאת עו"ד ג'ון גבע.

בבית משפט השלום בחיפה, נדונה תביעתם של בני משפחת סליבא (להלן: "התובעים"), שיוצגו על ידי עו"ד אלי עבוד, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), שיוצגה על ידי עו"ד מרדכי גנות, מגנות-עמיקם משרד עורכי דין. את פסק הדין נתנה כבוד השופטת חנה לפין-הראל, בסוף שנת 2007.

התביעה הוגשה בשל הופעת סדקים והתרחבותם בשל שטפונות בחורפי 1991-1993, בבניין בו התגוררו שתי משפחות התובעים (להלן: "הבניין"), דבר שחייב, על פי חוות דעת מומחה מטעמם (להלן: "המומחה") את תמיכת יסודות הבניין.

לאחר שהתובעים השלימו את התיקונים הדרושים לבניין, תבעו מכלל, אשר ספקה לתובעים פוליסות לביטוח הבניין במסגרת ביטוח משכנתא, את פיצוי מלוא הנזקים שנגרמו לבניין.

יש לציין, כי בכל שלבי התיקונים, עדכנו התובעים את כלל, אך זו סרבה להשתתף בכיסוי ההוצאות.

לטענת התובעים, הפוליסה שחלה בעניינם, הינה הפוליסה התקנית, כפי שמופיעה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), תשמ"ו-1986, בין היתר מהטעם שעל אף ששלמו את פרמיות הביטוח, לא קבלו לידם את הפוליסות.

להגנתה, טענה כלל, כי הואיל והגשמים, אשר בהתאם לחוות דעת המומחה, גרמו לנזקים בבניין, ארעו לכל המוקדם 8 שנים טרם הוגשה התביעה, וכ- 6 שנים טרם הכנת חוות דעת המומחה, הרי שבהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), התביעה התיישנה.

מומחה מטעם כלל מצא, שמקור הסדקים בבניין, נבע מרשלנות או כשל תכנוני בבניין, מספר שנים עובר לאירוע הנטען. בהתאם, טענה כלל, שאין מקום להעלות טענה בדבר שטפונות, כגורם לנזקים.

בתשובה לטענת ההתיישנות, טענו התובעים, כי מניין ההתיישנות החל עם התגלות האירוע הביטוחי, משמע לטענתם, זמן קצר לפני הגשת התביעה, עם קבלת חוות דעת המומחה.

בית המשפט פנה ראשית לטענת ההתיישנות, ומכיוון שקיבל את טענתה של כלל, כי התביעה התיישנה מכוח חוק חוזה הביטוח, לא המשיך לדון בשאר הטענות.

התובעים בקשו להחיל על המקרה, את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), מהטעם שמדובר בנזקים שהינם תוצאה של אירוע שנמשך זמן רב. לפיכך, לטענת התובעים מניין ההתיישנות החל עם קבלת חוות דעת המומחה.

בית המשפט קבע, תוך שהוא מסתמך על פסק הדין בערעור אזרחי 1254/99 אביגדור המאירי נ' הכשרת היישוב, כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מתקיים ככל שקיימות עובדות בדבר הקמת עילת התביעה (לעניינינו, הופעת הסדקים בעקבות הגשמים), אך חסרות ידיעות לגבי פרטים חיוניים נוספים הקשורים בה.

כמו כן נפסק, שדחיית ההתיישנות, מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תעשה רק במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה", והרי שלא זה המצב בענייננו, בעת שהסדקים הופיעו כאמור כ- 6 שנים לפני קבלת חוות דעת המומחה.

בית המשפט קבע, כי הואיל ומדובר בחקיקה ספציפית, אין להיזקק לדיני ההתיישנות הכלליים מפקודת הנזיקין וחוק ההתיישנות, אלא למצות את הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שנועדה לקצר את תקופת ההתיישנות.

בית המשפט סמך דעתו על פסק הדין בערעור אזרחי 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלי, בו נקבע שסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע תקופת התיישנות חדשה, אלא בא לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין הכללי, ככל שמדובר בתביעות לתגמולי ביטוח.

נפסק, כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות בענייני ביטוח, יהיה "מועד התרחשותו של מקרה הביטוח", על כן הופעת הסדקים, והתרחבותם במהלך 6 השנים עד לחוות דעת המומחה, העידו, לדעת בית המשפט, בצורה חד משמעית, על התרחשות מקרה הביטוח.

אשר על כן, קבע בית המשפט, שהשתהות התובעים בפנייתם לגורמים הרלוונטיים, לבדיקת הופעת הסדקים בבניין והתרחבותם, על אף ש נזקים אלה היו ידועים לתובעים, לא תעמוד לזכותם.

בית המשפט ציטט מדבריו היפים של כבוד השופט ברק, בערעור אזרחי 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', כי "לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו".

בהתאם, פסק בית המשפט, כי התובעים לא נהגו כתובעים סבירים, בעת שהבחינו בסדקים בביתם, אך המתינו פרק זמן רב, על אף שמדובר בבניין כבן 60 שנים, עד שפעלו לבחינת הדבר.

כאמור לעיל, נפסק שהתביעה התיישנה, על כן נדחתה, ובית המשפט פסק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לחובת התובעים.