נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין שפטר את המשיבים המנהלים דירי חזירים באעבלין - שיוצגו ע"י עו"ד שמעון צח מחיפה , וזאת מכוח סעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב). המשיבים נשאו בדמי השתתפות בעלות התקנת הביוב לאיגוד הערים (ביוב) במקום המבקשת ולכן ניתן להחיל את סעיף 27 לחוק ולראות בתשלום הנדרש על ידי המבקשת משום דרישת כפל.

 

המשיבים מנהלים, כאמור, עסקי חזיריות בתחום שיפוט המועצה המקומית אעבלין - המבקשת (להלן: המועצה) מזה כיובל שנים. עד לשנת 1992 לא הציגה המועצה פתרון ביוב לחזיריות והמשיבים הקימו, על חשבונם, פתרון זמני לניקוז הביוב בשטחם. לשם פינוי הביוב התקינה המועצה קו צינור סליקה מהחזיריות ועד החיבור לקו המאסף האזורי שפרעם, המוביל למכון הטיהור של איגוד ערים איזור חיפה (ביוב) (להלן: האיגוד). על רקע הנחת הצינור ולשם חיבורו לקו המאסף כרתו המועצה והאיגוד הסכם לפיו המועצה התחייבה לשלם לאיגוד תשלומים חודשיים שוטפים בגין הטיפול במי השופכין. המשיבים לא היו צד להסכם אך חתמו על נספח לפיו התחייבו להעביר לאיגוד מדי חודש את העלויות השוטפות שנקבעו בהסכם, במקום המועצה (להלן: ההסכם). המועצה התקינה לימים ביוב באעבלין, והתקינה חוקי עזר שמכוחם נשלחו למשיבים דרישות תשלום בגין היטל ביוב. המשיבים התנגדו לדרישות התשלום. בהליכים קודמים נתקבלה עמדת המשיבים ונקבע כי חל הפטור שבסעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב) ולכן דרישות התשלום בטלות. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

 

בית המשפט העליון (השופט ח' מלצר) דחה את הבקשה ופסק כי:

 

צודק ב"כ המשיבים, עו"ד שמעון צח בתגובתו, כי הבקשה איננה בעלת חשיבות עקרונית, ולא מתעוררות בה סוגיות משפטיות מהותיות. אין היא מצריכה הידרשות לשאלת פרשנותו הכללית הראויה של סעיף 27 לחוק הביוב. המחלוקת מתמקדת בשאלה נקודתית של הוכחת חבות המשיבים בהיטל הביוב, שהמועצה התיימרה להשית עליהם. שאלה זו הוכרעה על יסוד הממצאים העובדתיים, שאינם יכולים עוד להיות שנויים במחלוקת, לעניין נשיאת המשיבים בתשלומים לאיגוד חלף המועצה, ועל יסוד בחינת ההסכם הספציפי שנכרת בין הצדדים והאיגוד ודרך יישומו. מטעם זה, אין הצדקה למתן רשות ערעור בבקשה.

 

המועצה ממילא לא הציגה כל עילה להתערבות בפסק הדין קמא. סעיף 27 לחוק הביוב, קובע כי בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש על ידי הרשות המקומית ובין שהותקן על ידיה שנית. אכן, המבקשת והאיגוד לא חד הם, ולא היה בכוחו של האיגוד לפי דין לחייב את המשיבים לשאת בהיטל ביוב כלשהו. אלא שעובדתית נקבע, כי המשיבים נשאו בתשלומים החודשיים השוטפים לאיגוד במקום המועצה, ותשלומים אלה מהווים למעשה את השתתפות המשיבים בעלות התקנת הביוב ותפעולו השוטף. לא הוכח הפרש בין גובה תשלומים אלה לבין גובה היטל הביוב שנדרשו המשיבים לשלם. בנסיבות מיוחדות אלה כטענתו של עו"ד שמעון צח - ב"כ המשיבים, אין מניעה לראות בתשלומים שביצעו המשיבים כתשלומים בגין דמי השתתפות בהתקנת הביוב. משהוכח כי התשלומים היוו, בהסכמה, את השתתפות המשיבים בעלות התקנת הביוב, אין סיבה שלא להחיל את סעיף 27 לחוק הביוב, ולראות בתשלום הנדרש משום דרישת כפל.

 

בימ"ש העליון קיבל את הערת האגב בפסק הדין קמא, כי אפילו היה נמצא כי המשיבים אינם יכולים לחסות בצילו של הפטור שבסעיף 27 לחוק הביוב, אשר הפסיקה נוטה לפרשו בצמצום יחסי, לא היה הדבר יכול לסייע למועצה, שכן במקרה כזה הייתה עומדת כנראה למשיבים זכות לקזז מסכום ההיטל תשלומים ששילמו לאיגוד חלף המועצה (שגובהם זהה לתשלום הנדרש), שכן בנסיבות אלו ניתן היה לראות במועצה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט כזוכה שלא על פי זכות שבדין שהמשיבים פרעו את חובה לאיגוד.