עובדים רבים, קל וחומר כאשר הם מועסקים בחברות גדולות, מבקשים לא אחת להיאבק על זכויותיהם ותנאי העסקתם. אחת הדרכים "הפופולאריות" לעשות כן הינה על ידי שימוש בנשק השביתה.

 

יש לכם שאלה?

פורום זכויות מעסיקים

פורום זכויות עובדים

פורום חוזה עבודה

 

שביתה יכולה ללא ספק לגרום למעסיק לנזק מסוים. לפעמים, הנזק נגרם גם לציבור ו/או ללקוחות המעסיק. מהן אפוא זכויותיו של המעסיק אל מול העובדים השובתים, והאם הוא רשאי לתבוע אותם בגין הנזק שנגרם לו בגין השביתה? להלן מאמר העוסק בסוגיה זו. חרף הנזק הכלכלי המקופל בשביתה, בתי הדין לעבודה, וכך גם בית המשפט העליון, הכירו לא אחת בהיותה "כלי לגיטימי ואפקטיבי אשר נחשב לאחד הכלים המועטים שעומדים לרשות עובדים בהתמודדותם מול המעסיק". בניגוד לכוח השביתה, הלכה פסוקה היא כי המעסיק מחזיק על פי רוב בכוח רב יותר על פני העובדים. למעשה, השביתה יונקת את עיקר עוצמתה מהנזק אשר היא עלולה לגרום למעסיק והיא מאפשרת הפעלת לחץ על האחרון בכדי להביאו לשולחן המשא ומתן בנוגע לזכויות העובדים וטענותיהם.


האיזון הדרוש - בין זכות הקניין לזכות השביתה


בית הדין הארצי לעבודה עסק בסוגיית נזקי השביתה מבחינת המעסיק בשורה של פסקי דין. לדוגמא, בעס"ק (ארצי) 1013/04 בנק דיסקונט בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף, נקבע כי אין ספק ששביתה, מעצם טבעה, מגלמת בתוכה פגיעה בזכויותיו הקניינות של המעסיק. הודגש כי פגיעה זו יכולה בהחלט להיות מתורגמת לנזק כלכלי. בית הדין הארצי לעבודה פסק כי ישנם מקרים שבהם שביתה גורמת למעסיק נזק מיוחד, חרף יכולתם של העובדים לנקוט בדרכים "פוגעניות פחות" לשם השגת מטרותיהם. אי לכך, מלאכת האיזון עוסקת אפוא בזכות הקניין של המעסיק אל מול חירות השביתה של מועסקיו.


במקרים כגון דא, שומה על בית הדין לעבודה לבחון האם היה זה מוצדק להגביל את השביתה בגין הנזק למעסיק, לציבור או לחלקים ממנו. איזון זה נבחן בהתאם לנסיבות המקרה הנדון, הן מבחינת טענות העובדים, הן מבחינת היקף השביתה ומהותה, והן מבחינת הנזק אשר עלול להיגרם למעסיק ולזכויותיו הקניינות. בהמשך פסק הדין בעניין דיסקונט, נקבע כי שביתה, אשר מהווה פעולה חד צדדית של עובדים כנגד שותפם ליחסים הסוציאליים, הינה כלי "אלים" אשר עלול לגרום לנזק.


האם שביתה היא הפרת חוזה עבודה?


לעיתים, מעסיקים טוענים כי שביתה של העובדים הייתה למעשה "הפרת חוזה עבודה". דהיינו, נטען כי העובדים חתמו על חוזה עבודה מסוים, ודרישותיהם לשיפור תנאים על ידי שימוש בכוח השביתה עלתה כדי הפרת חוזה. המגמה בבתי הדין לעבודה הינה לדחות טענות כגון דא. לא אחת, נפסק כי שביתה בדרך כלל איננה הפרת חוזה והיא איננה מהווה עילה לתביעת פיצויים מכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין. הלכה פסוקה היא כי "למרות ששביתה יכולה להיות במקביל להפרת חוקים מסוימים, ולעיתים היא מנוגדת לחוזה העבודה, הזכות לשבות הינה זכות חוקתית אשר זכויות אחרות נסוגות ממנה". גם כאן, הסוגיה נבחנת באמצעות הכלים הנתונים לבית המשפט והם מידתיות, סבירות, איזונים ובלמים.


בעבר, הגישה המשפטית (בישראל ובעולם) הייתה כי שביתה איננה יכולה להיות עילה להפרת חוקים. עם זאת, במרוצת השנים (וככל שהתבסס מעמדה של השביתה כזכות חוקתית) התגמשה קביעה חד משמעית זו במידה ניכרת. כפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה באופן מפורש - "אין לראות בזכות השביתה הפרת הסכם וגם לא גרם הפרת חוזה". יודגש כי לא מדובר בחזות הכל וייתכן כי שביתה תביא להפרת חוקים באופן לא פרופורציונאלי. במקרים אלה, בית המשפט נדרש לערוך איזון בין הזכויות השונות העומדות על הפרק.  במילים אחרות, בדומה לכל זכות יסוד, גם שביתה הינה זכות יחסית שאיננה מוחלטת (באותו אופן שבו מתנגשות פעמים רבות זכויות חוקתיות נוספות. לדוגמא, חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב). המבחן הרלבנטי והמוביל בעניין זה הינו - מן הסתם - מבחן המידתיות.


פגיעה בציבור הלקוחות - האם המעסיק יכול להיעזר בעובדים חלופיים?


שביתות רבות מוכרזות במקומות עבודה ציבוריים או חצי-ציבוריים (לדוגמא, חברת החשמל, משרדי ממשלה, הפרלקיטות, הרופאים וכדומה). במקרים כגון דא, לא רק המעסיק סובל מהשביתה אלא גם ציבור "חף מפשע". המשפט הישראלי, כפי שצוין לעיל, רואה בשביתה זכות ראשונה במעלה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין שניתן במסגרת עס"ק (ארצי) 57/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל - משרד התחבורה, שר התחבורה מר מאיר שטרית ואח'.


בפרשה זו, בית הדין הארצי לעבודה נדרש לבחון טענות של עובדים שובתים כנגד המעביד, וזאת לאחר שהאחרון מינה עובדים זמניים תחתם בזמן שביתתם. מדובר בשביתה של נהגי חברה אשר הפעילה שירותי תחבורה ציבורית בבאר שבע. בשלב מסוים, העובדים ביקשו לשפר את תנאי העסקתם והיו מעוניינים להתארגן. במהלך השביתה, שר התחבורה הורה להכניס שתי חברות אוטובוסים אחרות לעיר, וזאת בעקבות הפגיעה הקשה בתושבים. העובדים מיהרו לפנות לבית הדין לעבודה וטענו כי העסקת עובדים תחתם, במהלך השביתה, הינה כ"שבירת שביתה". בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה, אך בית הדין הארצי קיבל את ערעורם של העובדים. בפסק הדין בארצי, הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר כתב כי "בית דין קמא שגה כאשר קבע כי שביתה אצל מעסיק המספק שירות ציבורי צריכה להיות מכוונת כלפי נזק כלכלי למעסיק גרידא. שביתה לא מיועדת רק לשם גרימת לחץ ונזק למעסיק, אלא גם כדי להביא לשינוי בדעת הקהל".


במילים אחרות, הנזק אשר נגרם למעסיק (ואף לציבור לקוחותיו) הינו חלק מהתופעות הלגיטימיות של זכות השביתה. לדוגמא, במסגרת שביתה של עובדי הבנק הבינלאומי הראשון בשנת 2006, בית הדין הארצי הדגיש כי "יש לאפשר לעובדים להפעיל את כוח השביתה ולגרום גם לנזק למעביד, וזאת כאשר הם נאבקים על מטרה לגיטימית". נקבע כי "המעסיק איננו רשאי לפטר את העובדים השובתים, להעסיק עובדים חלופיים במקומם, או לנסות ולצמצם בדרכים חלופיות את נזקי השביתה".