בעניין:
ה' ה' ב'
 
 
ע"י ב"כ   עו"ד
יעקב אמסטר ו/או אורית נהיר
התובעת
 
נ  ג  ד
 
 
1. מ' ש'
2. א' ש'
 
 
ע"י ב"כ  עו"ד
צמח גרין ו/או משה מורגנשטרן
הנתבעים
 
 
פסק - דין
 
לפני תביעה כספית של אחות כנגד אחיה ואשתו לאכיפת חוזה וקבלת פיצויים בשל הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה.
 

העובדות

 
1. התובעת והנתבע  הינם אחים ולהם אח נוסף בשם ---- שהינו חסוי.
 
2. הוריהם של האחים, י' ומ' ש'  ז"ל, נפטרו לעולם שכולו טוב (להלן:"האב", "האם", וביחד "ההורים"). עובר לפטירתם, התגוררו ההורים בבית צמוד קרקע ברח'---- --- ב------, הידוע כחלקה -----בגוש ------(להלן: "הדירה"), ואשר הזכויות בו רשומות ע"ש האב בלבד. כן היו רשומים ע"ש ההורים נכסי דלא ניידי נוספים.
 
3. בשנת 1998, עת ניתן צו ירושה של האב, גילתה האם, לטענתה, כי בין האב ובין התובעת נחתם הסכם מתנה לפיו יועברו הזכויות בדירה לאחר פטירת ההורים ע"ש התובעת , וכי לטובת התובעת נרשמה הערת אזהרה בעניין זה.
 
4. בעקבות זאת, הגישה האם בשנת 2000 תובענה לבית משפט זה (תמ"ש 37520/00) ובו עתרה לסעד הצהרתי לפיו הסכם המתנה בטל ומבוטל, בין השאר, היות ונחתם בשעה שהאב היה משולל יכולת מנטאלית ונוצל לרעה ע"י התובעת. בתובענה זו, שהתבררה בפני מותב זה, ניתן צו מניעה זמני, העומד בתוקפו עד היום, והאוסר על התובעת להיכנס לדירה.
 
5. במהלך ניהול התביעה, ולאחר שהאם העידה בעדות מוקדמת עקב מחלה קשה בה היתה נתונה, נפטרה האם, תוך שהיא מותירה אחריה צוואה מיום 1/7/00 לפיה היא מורישה את כל נכסיה לנתבע, מצווה עליו לשמש כאפוטרופוס לאחיו ---- ומדירה את התובעת מכל נכסיה.
 
6. ביום 9/6/04 ובטרם החל שלב ההוכחות, הגיעו הצדדים להסכמות לחיסול הסכסוך,  ואלו הן:
 
"א. בית-המשפט ימנה את ב"כ הצדדים למנהלי עיזבון של המנוחים, י' י' ש' ומ' ש' ז"ל, לתכלית הרשומה להלן.
 
ב. מוסכם על הצדדים שעל רכוש המנוחים חלה  חזקת השיתוף בין בני-זוג.
 
ג. מנהלי העיזבון יהיו רשאים לבדוק ולחקור ולקבל כל מסמך הקשור ברכושם של המנוחים,  החל ביום 1.1.88 (תאריך זה נקבע לאור הצהרתה של הנתבעת שהדירה רח' --- -----, הועברה אליה על-ידי המנוחה אחרי התאריך הנ"ל – להלן התאריך הקובע).
 
ד. הדירה מושא התיק דנן תתחלק כדלקמן:
1. מחצית הדירה תהיה שייכת לנתבעת.
 
2. המחצית השנייה של הדירה תהיה חלק מעזבונו של המנוח.
 
ה. דין כל הרכוש שייבדק על-ידי מנהלי העיזבון (מדובר ברכוש שאחד מן המנוחים נתן במתנה  לאחר התאריך הקובע) יהיה, מבחינת העיקרון, כדין הדירה מושא תיק זה. דהיינו, אם אחד מהמנוחים נתן מתנה אחרי התאריך הקובע ליורשיו או לצאצאיהם, תחול המתנה אך ורק לגבי מחצית המתנה  ואילו המחצית השנייה תהיה חלק מעזבונו.
 
ו. תוצאות הבדיקה לא תגרור ולא תביא לידי מצב שמקבל מתנה יהיה צריך להחזירה, אלא יערך איזון חשבוני בין החלקים שכל אחד מהיורשים זכאי לו לאור האמור בסעיף ה' לעיל.
 
ז. במסגרת המוסכם לעיל על ידי הצדדים, כל התשלומים, שקיבל הבן החסוי של המנוחים י' ח' מהמל"ל או מוסדרות ממשלתיים אחרים, לא ילקח בחשבון והם ישארו רכושו הבלעדי של החסוי.
 
ח. הצדדים בוחרים בשמאי אהוד המ’י, שיהיה השמאי שמנהלי העיזבון ישתמשו בשומותיו לצרכים שיזקקו להם.
 
ט. הצדדים יסכימו על רואה חשבון בירושלים."
           
הסכמות הצדדים אושרו בו ביום וניתן להן תוקף של פסק דין.
7. לאור ההסכמות הנ"ל ובמטרה לקדם את ביצוען, נפגשו באי כוח הצדדים מספר פגישות ואולם התקדמות של ממש לא חלה.
 
8. הפגישה, על אדניה מיוסדת התביעה דנן, נערכה ביום 28/11/05 כשמטרתה לנסות ולגבש הסכם פשרה כולל אשר יביא לסיומו הסופי והמוחלט של הסכסוך. הפגישה התקיימה במשרדו של ב"כ הנתבעים, עו"ד צמח גרין ונכחו בה מטעם התובעת- באי כוחה (עו"ד אמסטר ועו"ד מ’י) ומטעם הנתבעים- הנתבעים עצמם ובאי כוחם (עו"ד גרין ועו"ד מורגנשטרן). התובעת עצמה לא נכחה בפגישה.
 
9. במהלך הפגישה הועלתה ע"י בא כוח התובעת, עו"ד אמסטר, הצעה, לפיה לצורך סיום סופי ומוחלט של הסכסוך ישלם הנתבע לתובעת סך של  1,000,000 ₪ (מיליון ₪) וכן ישלם לבתה של התובעת, הגב' מ' ג' (להלן: הבת),סך של 10,000$ ובתמורה תסתלק התובעת מעזבונם של ההורים לרבות כספים, מיטלטלין ונכסי דלא ניידי הכלולים בעיזבון.
 
10. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הצעה זו הבשילה לכלל הסכם, אם לאו. הכל מודים כי במעמד הפגישה הנ"ל לא נעשה כל מאומה בכתב. יחד עם זאת, הכל מודים כי הצדדים לחצו ידיים בסיומה של הפגישה, וכי לאחר הפגישה היה נראה סיום הסכסוך קרוב מאי פעם. 
 
11. ביום 8/12/05, כעשרה ימים לאחר הפגישה, העביר ב"כ התובעת טיוטת חוזה מטעמו לעיונו של ב"כ הנתבעים, ובעקבותיה נערכו מס' שיחות טלפוניות בין באי כוח הצדדים.
 
12. ביום 6/2/06, הודיע ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת טלפונית, כי הנתבע מוכן לשלם לתובעת את הסך של 800,000 ₪ בלבד.
 
13. בו ביום, שיגר ב"כ התובעת מכתב, באמצעות הפקס', למשרדו של ב"כ הנתבעים בו הוא מודיע לו כי הודעת מרשו הינה בבחינת הפרה יסודית של ההסכם אליו הגיעו הצדדים בפגישה ביום 28/11/05, כי הודעת מרשו מהווה חוסר תום לב וחוסר יושר מובהקים בגינם  וכי תוגש תביעה לאכיפת ההסכם לרבות פיצויים.
 
14. בעקבות המצב אליו נקלעו הצדדים  התקיימו שיחות ישירות בין הנתבע ובין הבת, בהן דנו הצדדים בהצעת הנתבע להעמיד את הסכום  ההסדר על 800,000 ₪. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם ניתנה הסכמת התובעת ובתה לסכום הנ"ל אם לאו.
 
15. מכל מקום, בהמשך ובעקבות אותן שיחות, העביר ב"כ הנתבעים טיוטת חוזה מטעמו לעיונו של ב"כ התובעת, אשר התבססה על הסכום של 800,000 ₪. טיוטה זו נדחתה ע"י ב"כ התובעת במכתבו מיום 9/4/06.
 
השאלה השנויה במחלוקת
השאלה השנויה במחלוקת בתיק דנן הינה: האם נכרת הסכם בעל תוקף משפטי מחייב בין התובעת ובין הנתבעים בפגישה שהתקיימה ביום 28/11/05.
 
טענות התובעת
1. מטרתה של הפגישה ביום ה-28/11/05 (להלן: "הפגישה"), היתה להגיע לפשרה סופית שתביא לחיסול מוחלט וסופי של הסכסוך. הראיה לכך היא נוכחותם של כלל הצדדים ובאי כוחם בפגישה, למעט התובעת אשר נבצר ממנה להגיע לפגישה עקב היותה מטופלת בבעלה  ולמנוע בעצם נוכחותה הסלמת הסכסוך וסערת רגשות שתפגע בסיכויי הצלחת הפגישה.
 
2. בסיומה של הפגישה נכרת בין הצדדים הסכם כמפורט לעיל, והוסכם כי בתוך שבוע לכל המאוחר ייחתם הסכם בכתב, ייחתמו כתבי ויתור ע"י התובעת עם בעלה והבת וכי התובעת תחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר בו תייפה את כוחם של באי כוח הצדדים להעביר על שם הנתבע את כלל הזכויות בנכסי ההורים. זרז משמעותי לסיום הסכסוך היתה הצהרתו של ב"כ הנתבע לפיה הכסף זמין עתה באופן מיידי אצל הנתבע ויש לנצל הזדמנות זו בתוך שבעה ימים כל עוד הינה קיימת.
 
3. אכן, במעמד הפגישה לא נכתב חוזה בכתב, אולם הוסכמו בע"פ כל תנאי החוזה, לרבות: ויתורה של התובעת על חלקה בעיזבון ההורים, הסכומים שישולמו לתובעת ולבת, המועדים לביצוע הפעולות הנובעות מההסכם, וכיוצ"ב. במהלך הפגישה נתנה  התובעת את הסכמתה להסכם בשיחה טלפונית שניהלה עם בא כוחה, ובסיומה של הפגישה לחצו הצדדים ידיים והוסכם כי טיוטת חוזה תועבר לאלתר.
 
4. בשיחות הטלפון שניהלו ביניהם באי כוח הצדדים, לאחר שהועברה טיוטת ההסכם ממשרדו של בא כוח התובעת, הובהר במפורש כי ההסכם בעינו עומד וכי יש לשנות במעט את נוסח ההסכם כך שיתאים לתכנון מס, ותו לא. תנאי ההסכם העיקריים כפי שנקבעו בפגישה (דהיינו ויתורה של התובעת על חלקה בעיזבון מחד, והתמורה שתתקבל מהנתבע מאידך) לא היו שנויים במחלוקת.
 
5. בהסכם שנכרת בין הצדדים התקיימו כל היסודות המעניקים להסכם תוקף משפטי מחייב: הצעה (הכוללת את יסודות המסוימות וגמירות הדעת) וקיבול והתקיימו סממנים מובהקים המעידים על כך שבין הצדדים נכרת הסכם. ההסכם הופר ע"י הנתבע אשר פעל בחוסר תום לב, בשרירות, בעורמה ובתחבולה, הן במהלך ניהול המו"מ והן בעצם הפרת ההסכם המחייב, והוא מתחמק עד היום מקיום חובתו החוזית .
 
טענות הנתבעים
 
1. הפגישה לא הבשילה לידי כריתת חוזה מחייב.משכך, אין לפגישה זו כל משמעות. כל שנבע מהפגישה היה ניסיון כן להגיע לכלל הבנות ועקרונות בנוגע לסכסוך שבין הצדדים, ותו לא.
 
2. במקרה דנן, מדובר בעיסקת מקרקעין המחייבת חוזה בכתב בין הצדדים. בהעדר הכתב אין חוזה במקרקעין.  דרישת הכתב הינה מהותית ועל כן בהעדר מסמך כלשהו בכתב, אף לשיטת התובעת, אין אפשרות לאכוף את החוזה, שהרי הוא אינו קיים.
 
3. כל שהסכים הנתבע היה לבדוק את הצעת ב"כ התובעת, החל בבדיקה משוערת ביחס לשווי כלל העיזבון, עבור לבדיקה מול הבנקים וכלה בבדיקה ביחס ליכולתו לשלם מיידית את הסך של מיליון ₪. מעבר לכך לא הוסכמו ולא דובר על מועדי התשלום, צורת התשלום, צורת ומהות החוזה, החתימה על כתבי הויתור מצד התובעת ומשפחתה וכיו"ב. לאחר בדיקות ושיקול דעת נוסף, הגיע הנתבע למסקנה כי הוא דוחה את ההצעה שהועלתה בפגישה.
 
4. העובדה כי לא נרשם דבר בסיומה של הפגישה מעידה כי לא היתה גמירות דעת, לא היתה מסוימות ולא נכרת כל חוזה,  מדובר בהצעה בלבד שאין כל דרך חוקית לאכוף אותה.
 
ה ה כ ר ע ה
 
א. ס' 1 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן:"החוק") קובע כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול, שבמהותן הינן הצהרות רצון, שמפגש ביניהם יוצר חוזה.
 
בהתאם לסעיף 2 לחוק, על מנת שתיווצר הצעה יש צורך כי שתי דרישות מהותיות תתקיימנה:  גמירות דעת ומסוימות.
 
גמירות דעת הינה רצון מגובש להתקשר בחוזה או ליטול מחויבות הנעשית מתוך כוונה והחלטיות, ובענייננו, הכוונה היא למחויבותה של התובעת לוותר על חלקה בעיזבון אל מול תשלום שישולם לה ולבתה ע"י הנתבע.
 
המבחן לגמירות דעתם של הצדדים בא לידי ביטוי בגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים, הנלמד ע"פ אמות מידה של האדם הסביר, תוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, תוכן ההסכמה עצמה, וכן דברים שנאמרו לפני ואחרי כריתת החוזה.
 
ביטא זאת בית המשפט העליון, בע"א 1049/98 דוד אנרגיה (1998) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ
(5) 820, 831 כדלקמן:
 
"בית המשפט אינו בוחן כליות ולב, והתשובה לשאלה האם ומתי בדיוק התגבשה אצל הצדדים גמירות דעת ליצור קשר חוזי מחייב, נבחנת על פי גילויים חיצוניים המבטאים גמירות דעת ומאפשרים לעמוד על הלוך הנפש של הצדדים לעסקה".
 
היסוד השני, מורה כי על הפנייה של המציע להיות מסוימת דיה כך שניתן יהיה לכרות חוזה בקיבולה, כפי שבוטאו הדברים בע"א 440/75 זנדבנק ואח' נ' דנציגר ואח', פ"ד ל (2) 260, בעמ' 269:
 
"על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף."
 
לעניין משמעותה ובחינתה של דרישת המסוימות יפים דברי כב' השופטת ה' גרסטל בה"פ (ת"א) 581/03 חברת גלובוס חדשות בע"מ נ' חדשות ישראל טי.אי.אן.סי בע"מ (מאגר נבו):
 
"דרישת המסוימות נובעת ממטרתו של החוזה. החוזה משמש מעין מורה דרך נורמטיבי שהצדדים קבעו לעצמם. על בסיסו מתכננים ומכלכלים הצדדים את מהלכיהם. אם לא יהא החוזה מסוים, לא תתגשם מטרה זו (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרכים א'-ב', 1991-1992) (להלן:- "פרידמן וכהן") 267). יתר-על-כן, מסוימותו של החוזה מעניקה לבית המשפט קנה מידה להכרעה בסכסוך בין הצדדים, אם יהיה וככל שיהיה. העדרו של קנה מידה חוזי, משמעו גם העדרו של קנה מידה שיאפשר הכרעה בסכסוך (שם, שם).
עם זאת, בדרישת המסוימות אין הכוונה כי על ההצעה לכלול את כל הפרטים, "משמעותה היא, כי על ההצעה לכלול לפחות את מסגרת העסקה ותחומיה, ואת הפרטים החסרים ניתן יהיה להשלים" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה- 1995)
89). 
לפיכך צייד המחוקק את דיני החוזים במנגנוני השלמה המאפשרים לחוזה בלתי שלם ובלתי מסוים להפוך לחוזה שלם ומסוים (פרידמן וכהן לעיל, בעמ' 268). בין ערוצי ההשלמה החוזיים ניתן למצוא את סע' 26 לחוק החוזים, סע' 5(א) לחוק המכר ופרק ה' לחוק החוזים. אך למרות שבשנים האחרונות נחלשה קמעא דרישת המסוימות הרי לא עברה היא מן העולם. דרישת המסוימות נותרה כיסוד נפרד מיסוד גמירת הדעת, ומן ההפרדה בין שני היסודות מתחייבת גם המסקנה כי עדיין יש מצבים שבהם ניתן לקבוע כי הצדדים התכוונו וגמרו בדעתם להתקשר בהתחייבות חוזית ואף על פי כן, כאשר אין אפשרות להיעזר בערוצי השלמה עלול העדר המסוימות להביא למסקנה כי לא נכרת חוזה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור ואח', פד" נ"ו
(1) 577, 592-593)."
 
מן הכלל אל הפרט
 
ב. כאמור, הכל מודים כי מטרת הפגישה היתה להביא לסיומו הסופי והמוחלט של הסכסוך באופן כולל, כאשר מטרה זו באה לידי ביטוי בנוכחותם הכמעט מלאה של הצדדים לסכסוך ובאי כוחם, דבר שלא התקיים עד לאותו מועד.  יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעדרה של התובעת.
 
ג. עוד הכל מודים כי ההסכם המדובר, אם אכן השתכלל לכדי חוזה, מהווה חוזה בע"פ, שכן לא נעשה במהלך הפגישה חוזה בכתב ו/או כל מסמך אחר המכיל את ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים ו/או כל תוכן אחר.
 
ד. לאור נתונים אלו, הרי שבחינת גמירות דעתם של הצדדים והמסוימות בכריתת החוזה אין להן להיבחן אלא בעדויות הצדדים, כפי שנחקרו בבית משפט ועל פי המסמכים המעטים שהוחלפו בין הצדדים לאחר ובעקבות הפגישה, ומתוכם להשיב על השאלה שבמחלוקת.
 
ה. גמירות דעת
 
(א) התנהלות הפגישה כפי שהשתקפה בעיניהם של המשתתפים בה יכול שתשקף את עמדתם באשר להסכם דנן. 
 
(ב) עו"ד אמסטר, אחד מבאי כוחה של התובעת, היה הכוח המחולל בפגישת הצדדים, הוא אשר העלה את ההצעה בפני הנוכחים, שידל להגיע  להסכמה, שוחח טלפונית עם מרשתו התובעת ועם בתה בעניין זה במהלך הפגישה. הוא שכתב את המכתב בו מואשם הנתבע בהפרה יסודית של ההסכם (נספח ג' לכתב התביעה).
 
(ג) הלוך הרוח איתו הגיע עו"ד אמסטר לפגישה היתה, כהגדרתו: "נשב עד שיצא עשן לבן כדי לסיים את הפרשה הזאת אחת ולתמיד לטובת כולם" (עמ' 25 שור' 19 לפרו').
 
(ד)  אשר להתנהלות הדברים במהלך הפגישה העיד עו"ד אמסטר כי זרז מרכזי לסיומו של הסכסוך היתה הצהרתו של עו"ד גרין לפיה מדובר בשעת כושר והוא מציע עתה כסף זמין אשר יועבר מיידית תוך מס' ימים ועל כן יש להגיע עתה להסכמה שתביא לסיום המחלוקת בתיק. לדבריו ניתנה הסכמה כוללת של כל הצדדים:
 
"כל הנוכחים בחדר כולם, עו"ד גרין, עו"ד מורגנשטרן, מ' והתובעת אישרו פה אחד. אני יודע מה זה כשאתה נמצא בחדר ויש הסכמה גלובלית וטוטאלית. באותו יום לחצתי למר ש' את היד. נגמרה מלחמה קשה מלוכלכת עם המון רפש וגידופים ועם המון תיאורים לא נעימים וקשה וזה נגמר תוך שבוע כסף מעבירים נייר אלמנטרי והכסף זמין ומוכן. לחצתי לעו"ד גרין את היד ואמרתי שזה היה שווה ונגמר ובירכתי כל אחד מהם בדרך ובגישה. הלכתי הביתה והתקשרתי לתובעת ואמרתי לה בשעה טובה ותוך שבוע ימים הכסף אצלה." (עמ' 26 שור' 21-27 לפרו')
 
(ה) עו"ד מורגנשטרן, אחד משני באי כוחם של הנתבעים, העיד כי עיקר הלחץ להביא לסיומו של התיק הופעל כלפי הנתבע מצד הנוכחים כולם (כולל באי כוחו ואף אשתו, הנתבעת 2), כפי שהעיד: "מר ש’ חטף גם ממך (=עו"ד גרין ,ג"ג), וגם מעו"ד אמסטר וגם מאשתו. מי שכל הזמן משך לכיוון ה"לא" זה היה מ’, ועל ה"כן" אלה החמישה האחרים. חוץ ממאירי וממני כולם הרימו קול" (עמ' 13 שור' 22-24 לפרו').
 
תגובתו של הנתבע ללחץ שהופעל עליו, לדברי עו"ד מורגנשטרן, היתה כי עליו לערוך בדיקות שונות לבחינת ההצעה שהועלתה, ואולם בסיומה של הפגישה ניתן היה לראות "כיוון מסויים" לסיומו של הסכסוך, כדבריו.
 
(ו) רוח הדברים שריחפה בין הצדדים במהלך הפגישה באה לידי ביטוי בעדותו של עו"ד מורגנשטרן, כפי שהדבר משתקף בפרו':
 
"ש. היתה אווירה של אמון?
ת. אווירה של אמון לא היתה ולא תהיה פה. התיק קשה וטעון והיו לחצים קשים וכולם רצו לסיים את התיק.
ש. בין עורכי הדין היתה אווירה של אמון?
ת. אני לא יכול להגיד שבין עורכי הדין היתה אווירה חברית. זה אח ואחות שלא מדברים שנים. יש הטחות קשות מאוד באמא המשותפת שלהם. יצאנו החוצה כולנו עם חיוך על הפנים כי חשבנו שיש אור בקצה המנהרה כדי לסיים את התיק הזה."   (עמ' 11 שור' 19-25 לפרו').
 
(ז) הנתבע  עצמו תאר את התנהלות הדברים בפגישה באופן הבא:
 
"עוה"ד רצו לשמוע תשובה שמצאה חן בעיניהם ולא הייתי מוכן לתת תשובה כזאת. אני טיפוס זהיר ואני אמוציונאלי אבל אני כבן אדם אינטלקט אני מדען וחוקר במקצועי, אני ד"ר לכימיה, אני משתדל לבחון את הדברים. הועלה סכום  של 1,000,000 ₪ ואמרתי שאני לא יכול לעמוד בסכום כזה. אני אמרתי שאני אבדוק אם אוכל להגיע לסכום כזה בעזרת קרובי משפחה אם יוכלו לעזור לי בהלוואות אם בכלל  אני רוצה עיסקה כזאת. אני צריך לראות מה שיש לי מה ערך הנכסים, כי בסופו של דבר זה מגיע לכסף." (עמ' 54-53 שור' 24-2 לפרו')


 

 
(ח) הנתבעת 2, אשתו של הנתבע, אשר נכחה אף היא בפגישה העידה:
 
"אני מאוד לחצתי עליו לשלם 1,000,000 ₪ היום גם את ה- 800,000 ₪ הוא לא מוכן לתת. עד שהוא אמר לי את המשפט אם זה היה הרכוש של אביך לא היית מסכימה. מאותו רגע החלטתי שאני מפסיקה ללחוץ ובסופו של דבר הוא לא הסכים לסכומים האלה."  (עמ' 64 שור' 13-16 לפרו').
 
(ט) הכל מודים כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה עכורה, נטולת אמון ובעלת משקעים שליליים עמוקים של התדיינויות, הכפשות והשמצות הדדיות.  ברי, איפוא, כי במצב דברים שכזה בו חוסר האמון שורר בכל, אך טבעי הדבר כי ירשם מסמך כלשהו המעיד על גמירות דעתם של הצדדים להסכמות שהושגו ביניהם, ואולם, כאמור, דבר לא נרשם.
 
בעניין זה נשאל והשיב עו"ד מורגנשטרן כך:
 
"ש. אף אחד בחדר בגלל אותה אווירה לא חשב להחתים אחד את השני על הסיכום?
ת. כנראה שלא היה סיכום."  (עמ' 11 שור' 25-27 לפרו')
 
מנגד, נשאל אף עו"ד אמסטר בעניין זה, לאחר שהעיד על אופיו החמקמק של הנתבע שאינו עומד בהסכמים, וכך השיב:
 
" ש.אתה 25 שנה עו"ד מנוסה, מ’ לא עומד בהסכמים, אשתו מגבה ומלבה אותו, בסיום הפגישה תכתוב פתק?
 
ת. מכל מקום התשובה היא מר גרין - שגם עו"ד מנוסה 25 שנה לא טועה (צ"ל- טועה, ג"ג). לא מעלה על דעתו שכשיש פגישה בין שני אנשים פה ישבו 6 אנשים, 4 עורכי דין ישבו בישיבה, לחצנו ידיים. מר מורגנשטיין יגיד שלא היה הסכם, אני לא מאמין שעו"ד מורגנשטיין יעיד שהוא לא היה הסכם הוא שיקר. קשה לי להאמין שמר מורגנשטיין יגיד שלא היה הסכם."
 
אף עו"ד מאירי נשאל בעניין מהותי זה, וכך השיב לשאלת בית המשפט:
 
"ש. למה לא כתבתם איזה פתק בסוף?
  ת. נו כבר הכרנו את עוה"ד גרין ומורגנשטיין מתקופה מאוד ארוכה. אני באופן אישי כשאני מסכם עם עו"ד, ברור שההסכמה היא הסכמה. הגענו להסכמה בע"פ. כשאני יצאתי משם היה ברור לי שיש הסכמה." (עמ' 40 שור' 11-14 לפרו').
 
(י)  מוטיב מרכזי אחר אותו העלתה התובעת על נס הינה העובדה כי הצדדים לחצו ביניהם ידיים בסיומה של הפגישה. לטענת התובעת, מהווים לחיצות הידיים סממן חיצוני המעיד  על גילוי דעתם של הצדדים לכריתתו של חוזה מחייב ביניהם. מנגד טענו הנתבעים כי לחיצות הידיים נעשו כדבר שבשיגרה  (עמ' 14 שור' 19 לפרו') או ביטוי לפיוס ולא כאקט המהווה את סיומו של התיק בבחינת "מזל וברכה" הנהוג בקרב היהלומנים.
 
באשר לכך העיד הנתבע:
 
"ש. האם אתה יכול לאשר לי שבסוף הפגישה הזאת שהיתה היתה תחושה בחדר שהתיק בא לידי סיום.
ת. לא אצלי.
ש. כשאתה אומר לא אצלי אצלך פנימית או שהראית את זה החוצה?
ת. השאלה למה את קוראת סיום.
ש. יצאתם עם חיוך מהחדר?
ת.  לא.
ש. עם תחושה שאולי מגיעים למשהו?
ת. מה שהיה ברור לבדוק ולראות האם העיסקה שלחצו עלי לסגור אותה אם אני רוצה אותה ואם אוכל לעמוד בה. לבדוק את חשבונות הבנקים שלי, חשבונות שחלקם הם לא שלי מבחינת העיזבון הם סגורים וחסומים. יום אחד אחרי ה"שבעה" של אבי אחותי רצה לבנק וסגרה את החשבונות."  (עמ' 58 שור' 1-12 לפרו').
 
וכן העידה הנתבעת 2:
 
"ש. עו"ד צמח לא לחץ את ידי אמסטר כשיצא מהמשרד?
ת. לא יודעת. אילו היו גומרים יתכן שהיה מוציא משקה מהבר שהיה לו בחדר."  (עמ' 65 שור' 1-2)
 
(י"א) לאחר ששקלתי את העדויות כפי שנשמעו בפני, אני סבור כי הצדדים אכן לחצו ביניהם ידיים בסיומה של הפגישה ואולם לחיצות הידיים לא היה בהן ביטוי להתחייבות משפטית או ביטוי לכריתת הסכם. היה בהן הבעה של שמחה ושביעות רצון מההתקדמות הרבה שהושגה ביישוב הסיכסוך ותחושה קולקטיבית של הצדדים שהם עלו על הדרך הנכונה המובילה אל סיום הסכסוך.
 
 
"תקיעת כף"
 
אפשר וניתן להשתית משמעות משפטית ללחיצת הידיים של הצדדים בתוך הפגישה הנדונה על אדני המוסד המשפטי "תקיעת כף" במשפט העברי.
ראשיתו של המוסד במקרא, שם הוא מתייחס למתן ערבות. שלמה המלך מזהיר מפני מתן ערבות ואומר (משלי ו, א-ה):
 
א.(א) "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת, איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך להתרפס ורהב רעיך. אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך. הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש".
 
(ב)  "רע ירוע (= שבור ישבר) כי ערב זר ושנא תוקעים (נתינת תקיעת כף) בוטח" (שם, יא, טו).
 
(ג)  "אדם חסר לב (= חסר שכל) תוקע כף, ערב ערבה (ריש מקובצת) לפני רעהו" (שם, יז, יח).
 
(ד)  "אל תהי בתקעי כף בעורבים משאות" (= הלוואות, שין ימנית, שם, כב, כו).
 
(ה)   איוב פונה לאלוקים ואומר: "שימה נא ערבני עמך מי הוא לידי יתקע" (איוב, יז, ג).
 
ב. אפשר ויש לראות נתינת יד גם במובן של התחייבות. על התחייבותם של העולים בימי עזרא לשלח את נשותיהם הנכריות, אומר הכתוב (עזרא, י' יט):
 
"ויתנו ידם להוציא נשיהם...".
 
היה זה מנהג של הערבים לתקע, כלומר לשים את כפם בכף המלוה כביטוי למתן הערבות.
 
 ג. קניין זה של תקיעת כף לא ידוע כל עיקר בהלכה שבתלמוד, רק לאחר תקופת התלמוד שוב חוזרת תקיעת כף כדרך קניין או מעין התחייבות על פי שבועה (ראה: המשפט העברי תולדותיו מקורותיו עקרונותיו/מנחם אלון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, מהדורה שלישית,עמ' 743, הערה 71, שם, עמ' 106, הערה 118).
 
ד.  משמעותה המשפטית של תקיעת כף מיוסדת על כח המנהג ועל מנהג הסוחרים - ה"סיטומתא" (ראה על ה"סיטומתא" כאחת התשתיות האפשריות לדיון במעמדם של חוקי הכנסת בעולמה של ההלכה ועל השימוש שעשו בתי הדין הרבניים במוסד זה, בספרי: מלך ישראל, רבונות לדורות בראי ההלכה ומעמדם של חוקי הכנסת בעולמה של ההלכה, עמ' 624, 636, 649, 642,  652, 655, 779, 781, 783, 786).
 
ה.(א)  כתב בשולחן ערוך (חו"מ רז יט): "... ותקיעת כף מהני (=מועיל) אף באסמכתא" (למוסד זה ראה באינציקופדיה התלמודית, ערך אסמכתא), דהיינו, אפילו בהתחייבות הלוקה בפגם של אסמכתא.
 
   (ב)  הקונה על דרך הסיטומתא וחזר בו נחשב כמי שאינו עומד בדיבורו לעניין קבלת קללה: "מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", במה דברים אמורים, כשמושא העיסקה הוא מטלטלין אבל במקרקעין אין חל "מי שפרע" (שו"ת אחיעזר חלק ג', סימן מ, ד"ה (ד) ומש"כ) אבל אם דרך הסיטומתא הספציפית (לרבות "תקיעת כף") נהוגה במקום, הקניין הוא קניין גמור ואיננו יכול לחזור בו (שם, רא, א, ב).
 
   (ג) לעניין "תקיעת כף" מעיר בעל הסמ"ע (ספר מ’ת עיניים, לר' יושע  וולק כ"ץ מנושאי כלי השו"ע):
 
שדברי השו"ע הנ"ל מתייחסים ל"תקיעת כף" הניתנת על דרך מדרכי הקנין כמנהג התגרים ולא על דרך שבועה ש"דרך התגרים בקצת מקומות כשגומרים בליבם  ובפיהן זה למכור וזה לקנות מכין זרועתיהן זה ע"ג זה".
 
ו. תוקפה של תקיעת כף מיוסדת על שני מקורות:
 
תקיעת כף נחשבת כביטוי של שבועה שאדם נשבע לחברו ותקיעת כף נחשבת לביטוי של הבעת הסכמה, כדרך קניינית.
 
(א) חלוקות הדעות על עוצמת השבועה שבתקיעת כף. יש מי שראה בה שבועה שלא ניתן להתירה (שיטת רבנו-תם, עפ"י "טור" יו"ד סימן רל"ט) ויש מי שלא ראה בה שבועה אלא בטוי של אמון הדדי בין תוקעי הכף, מדין: "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ירבצו ואין מחריד"  (מצב הדברים לאחר יום הדין, צפניה ג, יג). דין זה קיבל בעולמה של ההלכה משמעות משפטית מעבר לנבואה גרידא. (רשב"א, שו"ת, חלק ה, ס"ז).
 
גם מי שראה ב"תקיעת כף" בטוי לשבועה, צריך שהדבר יבוא לידי ביטוי בעת מתן התקיעת כף. (ה"בית יוסף", לר' יוסף קארו, מנושאי כלי ה"טור", רלט, אות ב ד"ה: "וכתב רבינו"). אין די, איפוא, בעצם התקיעת כף אלא צריך לומר: אני נותן לך תקיעת כף (שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קנב, ד"ה: תשובה הנה לר' יעקב בר' יוסף ריישר, המאה ה- 18).
 
(ב)  הקהל רשאי להסכים על דרך קנין בתקיעת כף, ויהיה להסכמה זו תוקף של תקנה ומנהג. אומר הריב"ש (ר' יצחק בר-ששת, בתשובותיו - תשובה תע"ח): "וכבר נהגנו אנו פה מכח הסכמת הקהל שבכל ענין תואיל תקי"כ (= תקיעת כף) כקנין סודר".
 
ז. "התקיעת כף" צריך שתעשה בין הצדדים עצמם, שכן "תקיעת כף" מבטאת כריתת ברית. וכך כותב מהר"י וויל בתשובותיו (סימן קלז ד"ה: "נר ישראל", לר' יעקב בר'  יהודה וויל, אשכנז, במאה ה- 15):
 
"ואי לא דמסתפינא מחבריא הוה אמינא (=ואם לא הייתי חושש מהחברים הייתי אומר) דלא החמירו בתקיעת כף אלא כשנותן תקיעת כף לאדם לעשות לו דבר לאותו אדם בעצמו". ובהמשך: אבל בנדון דידן שלא ניתנה תקיעת כף אל המשודך עצמו  אין להחמיר כולי האי וסברא גדולה היא כיוון דטעמא שהחמירו משום דהוי (=שהוא) כמו כריתת ברית".
כך גם קבע הרב עובדיה בשו"ת יביע אומר חלק ז, אהע"ז ס' ב, ד"ה: "וכן":
"ועוד יש להקל מטעם אחר שהת"כ (= שתקיעת כף) לא נעשית מיד החתן לכלה אלא לחזן הכנסת. (וראה גם פד"ר יא, עמ' 59).
 
ח. אכן, עקרונית, יש בכח "תקיעת כף" להוציא ממון מדי הנתבע (פד"ר יא, עמ' 72).
 
ט. מצד דינא דמלכותא דינא (או מדין מלך ישראל - כפי שכתבתי בספר הנ"ל) אין תוקף למכירת קרקעות אלא על ידי ה"טאבו". על כן, לא ינתן תוקף משפטי של קניין ל"תקיעת כף". אכן, ינתן תוקף ל"תקיעת כף" במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר עושים לפי משפט המלך (עפ"י פד"ר ד, עמ' 81).
 
י. אכן, קובע ביה"ד הרבני הגדול (שם):
 
"אבל מכיוון שכאן בזמנינו לא קיים מנהג כזה למכור ולקנות נכסי דלא ניידי ע"י תקיעת כף... נמצא דלא היה כאן מעשה מכירה כלל ולא עשה ולא כלום בתקיעת כפו שנתן...".
 
י"א. יחד עם זאת, מעלה בית הדין הרבני אפשרות שיהיה תוקף משפטי ל"תקיעת כף" במובן זה שתקיעת הכף לא באה לתכלית קנין, לקיים את המקח, אלא כביטוי להתחייבות לקיים את המקח בהתאם לחוק. תקיעת כף לתכלית זו (ואם, אכן, נעשתה תקיעת כף כדין) אכן מונעת מתוקע הכף לחזור בו, שכן חלה עליו קיללת "מי שפרע" (הוסבר לעיל).
 
י"ב. במקרה דידן
 
א. התובעת לא היתה נוכחת בפגישה ולא היתה, איפוא, "תקיעת כף" לידיה ממש.
 
ב. לא נאמר בעת לחיצת הידיים שנותנים "תקיעת כף", לא במובן של שבועה ולא במובן של "סיטומתא".
 
ג.  גם  הפגמים דלעיל, מאחר ואין במדינה קנין מקרקעין אלא כקבוע בחוק לא יחול קנין "תקיעת כף", גם לסוברים שיש דין סיטומתא ו"תקיעת כף" במקרקעין.
 
ד.  בהנחה שהיתה "תקיעת כף", שתכליתה להתחייב לעשות קנין כחוק, גם אז אין ב"תקיעת כף" דנן משום התחייבות, שכן עפ"י החוק, כאמור, חלה דרישת הכתב אף על חוזים במקרקעין שמשמעותם התחייבות לעשות קנין כדין, דהיינו רישום בלשכת רישום המקרקעין. לא סגי, איפוא, ב"תקיעת כף".
 
אמור מעתה, לא היה בלחיצות הידיים בתום הפגישה כדי לכונן התחייבות על אדני המוסד המשפטי "תקיעת כף" שבמשפט העברי.
 
מסויימות
 
(א) הנתבעים טענו כי פרט להצעה העקרונית לפיה ישולמו כספים לתובעת ולבת בתמורה לויתורה של התובעת על חלקה בעיזבון, לא דובר בין הצדדים על פרטים נוספים. כן אין ההסכם עונה על דרישת המסוימות הנדרשת לכריתתו, כך למשל לא דובר בין הצדדים על לוחות זמנים ספציפיים לגיבוש ההסכם, תנאי תשלום וכו'.
מנגד טענה התובעת כי מסגרת העיסקה נקבעה מפורשות, כך גם הסכום שישולם, נקבע סד זמנים קצוב וקצר ולמעשה לא נדרש שום מו"מ משלים נוסף בטרם העברת טיוטת ההסכם, כך שתנאי המסוימות התקיים במקרה דנן.
 
(ב) השאלה הראשונה הטעונה תשובה היא האם הושגה הסכמה באשר לרכיב הבסיסי והיסודי ביותר של העיסקה, הוא רכיב התמורה. קרי, האם הושגה הסכמה במהלך הפגישה בנוגע לסכום של מליון ₪ +10,000$ כפי שהוצע, אם לאו.
 
(ג) הבת לא נכחה פיזית בפגישה שהתקיימה בין הצדדים, ואולם היתה אמורה לקבל, בהתאם להצעה 10,000$ . סכום זה היה אמור להיות מוענק לה ע"י הנתבע כמחווה מצידו משום שידע שהאם המנוחה רצתה להעביר לה סכום מסוים ובכך מילא את רצונה. (עמ' 16 שור' 22-23 לפרו').
חרף היעדרותה הפיזית מהפגישה היתה הבת ללא ספק נדבך מרכזי בניסיון להביא לסיומו של הסכסוך. הן בהיותה מעודכנת טלפונית על ידי ב"כ התובעת, תוך כדי הפגישה, בהתקדמות העניינים, והן לאחר הפגישה, בשיחות טלפוניות שניהלה ישירות עם הנתבע ואשר נגעו לסכום התמורה הכולל שישלם הנתבע. שיחות אלה שניהלה הבת מהווה תשתית חשובה לבחינת השאלה האם היתה הסכמה כלשהי מצד הנתבע על הסכום של מיליון ₪, אם לאו.
 
 
וכך מעידה הבת:
 
"ההסכם היה ב- 28.11.05 במהלך שנה וחצי בקרוב שחלפו מאז היו מספר פעמים שנהלתי עם דודי שיחות טלפון בנושאים שונים. השיחות שהיו סמוכות למועד ההסכם נסובו בעיקרן על הסכום. כאשר אנחנו לא הסכמנו להתפשר על פחות ממיליון וגם המיליון לא היה מקובל עלינו במאת האחוזים, כי זה היה אילוץ וחוסר ברירה כדי לסיים את ההליך הממושך והחלטנו לסיים במיליון ואמרתי זאת לקובי. החלק של אמי לדעתי היה קצת יותר. זמן מה לאחר ה- 28.11.05, הבנתי מהעו"ד שלנו עו"ד אמסטר, שהצד השני מתכחש להסכם והיו אלי כמה פניות מצד דודי השנה (=צ"ל השני) י' ש’, האח הבכור, כאשר הוא ניסה כאילו להעביר הצעות הוא התבטא שמ’ רוצה לסגור על שמונה מאות ומה אנו אומרים, התשובה שלנו היתה לאו מוחלט. כאשר היו פעמים שאני שוחחתי עם מ’ בעצמי והתשובה היתה לאו  מוחלט. אם למיליון אנו לא מסכימים אז על פחות לא נסכים להתפשר." (עמ' 15 שור' 16-25 לפרו') (ההדגשות שלי, ג"ג).
 
(ד)  עולה, איפוא, כי לאחר ובסמוך לפגישת הצדדים (המכונה ע"י הבת ה"הסכם") נוהלו שיחות טלפוניות בינה ובין הנתבע כאשר מהותן של השיחות היה דין ודברים באשר לסכום שישלם הנתבע. הבת מציינת כי הנתבע ביקש לסכם על סכום נמוך ממיליון ₪ ואולם היא סירבה לכך. נמצאת למד, כי אותו סכום של מיליון ₪ שהוצע בפגישה, לא השתכלל לידי הסכמה מצד הנתבע ועל כן נוהלו בעניין זה שיחות עם הבת. משמע, לב ליבה של ההצעה לא הוסכמה.
אף כאשר הבינה הבת מב"כ התובעת כי הנתבע כדבריה, מתכחש להסכם, נמשכו שיחות נוספות על מנת להגיע לידי הסכמה בנוגע לסכום, הן מצד קרובי משפחה אחרים (אחיהם הבכור של הצדדים לסכסוך) והן ע"י הנתבע והבת עצמם אשר, ככל הנראה, חזרו כל אחד על עמדתו.
 
מהעדויות עולה שבשיחות שניהל הנתבע באופן ישיר עם הבת, אמר לה מפורשות כי אינו רוצה ולא יוכל לעמוד בסכום של מיליון ₪, חרף זאת לא הטיחה בו הבת שביטל הסכם שנכרת.
 
(ה)  זאת ועוד, אף התחייבות התובעת ומשפחתה לחתום על כתבי הויתור, לא הוסדר כנדרש בפגישה שהתקיימה בין הצדדים. כך, למשל, לא סוכם תוכן הויתור, נוסחו וזהות החותמים כפי שהופיעו לראשונה בטיוטת ההסכם שנשלחה מצד התובעת.
 
(ו)  באשר ללוחות הזמנים לביצוע ההסכם אישר הנתבע שאכן דובר בפגישה שאם מסיימים בפשרה ומגיעים לסיום הסכסוך באופן כולל, הרי שביצוע הדברים יגמר תוך זמן קצר, ואולם לא נקבעו במפורש זמנים מוגדרים והדבר נשאר בגדר שאלה פתוחה.
 
אשר למהותו והגדרתו של ההסכם, העיד עו"ד מורגנשטרן כי התמורה שהופיעה בטיוטת ההסכם שהועברה לאחר הפגישה ממשרדו של ב"כ התובעת אל הנתבעים תאמה את רוח הדברים שהוצעו בפגישה ואולם באשר למהות העיסקה, הרי שהטיוטה לא תאמה את רוח הפגישה בשל הגדרת ההסכם כעיסקת מקרקעין ולא כחלוקת עיזבון על דרך ירושה, כפי שהיה בדעתם של הנתבעים להגדירה, ומכאן שלא היתה מקובלת על הנתבעים משיקולי מס.
 
 
 
(ח) כאמור, לאחר מספר ימים שלח עו"ד אמסטר את טיוטת ההסכם הראשונה ואולם לא קיבל כל תגובה, כפי שהעיד:
 
"מכל מקום לא קיבלתי שום תגובה בפרק זמן של ימים. דיברתי טלפונית בפרק הזמן מאז שנשלח ההסכם. ההסכם נשלח בתחילת דצמבר ב- 8/12, שלחתי ובפרק הזמן בין פברואר לדצמבר התקשרתי פעם לגרין ופעם למורגנשטיין לסירוגין, אחד אחד מהם לא אמר שאין הסכם ולא הגענו להסכם, תן לנו עוד כמה ימים אנו צריכים עוד כמה ימים, גרין התחמק לדבר איתנו הוא אמר לי שהוא יחזור אלי כשזה יהיה גמור. בפברואר כשלחצתי אמר עו"ד גרין שאין הסכם והוא לא מוכן לשלם 1,000,000 ₪ שאלתי למה והוא ענה שהוא טעה בהערכה ואין לו את במזומן ויש לו רק 800,000 ₪. אמרתי לו למה הוא לא אמר לי זאת לאורך התקופה. אין תשובה." (עמ' 27 שור' 4-12 לפרו')
 
(ט) טיוטת ההסכם הראשונה, כפי שנוסחה ע"י עו"ד אמסטר, כללה העברה של זכויותיה של התובעת בדירה בתמורה לתשלום של 500,000 ₪ שישלם הנתבע לידיה וכן תשלום נוסף שישולם לה בסך של 297,000 ₪ עבור הוצאות שהוציאה התובעת, לרבות הוצאות משפטיות, תשלום לרשויות שונות ותשלום שכ"ט עורך דינה. בנוסף לכך, תשלום בסך 250,000 ₪ שישלם הנתבע לבתה של התובעת (כמצוות האם המנוחה).
 
עו"ד אמסטר הסביר כי הסכומים פורטו דווקא בדרך זו בטיוטת ההסכם שכן באופן זה הוא הלביש את ההסכם בשמלת תכנון מס, כלשונו, כאשר המטרה היא לחלק את הכסף באופן שישאר נטו. כשנשאל האם הבת ידעה שהיא מקבלת 250,000 ₪, השיב עו"ד אמסטר בשלילה והוסיף כי היא ידעה שהיא מקבלת 10,000$. ואילו האמור בטיוטת ההסכם מהווה כסות בלבד לצורך תכנון מס, כאמור.
 
(י) הכל מודים כי בנספח לטיוטת ההסכם שהעביר ב"כ התובעת לב"כ הנתבע צורף מכתב נלווה בו נכתב "דבר איתי, אל תכעס".  עו"ד מאירי העיד כי הטיוטה נכתבה על ידו וכי הוא שכתב את המכתב הנלווה.
 
לשאלת בית המשפט, השיב:
 
"ש. מדוע כתבת לו דבר איתי, אל תכעס?
ת. ההסכמה היתה על מיליון שקל +  עשרת אלפים דולרים, זה מביא לאותו סכום לפי החשבון שאני עושה כי החלוקה של הסכומים יש איזה שינוי ובאמת זה היה לצורך להפחית מיסים למינימום. זו היתה המטרה. כל הסיפור אל תכעס ודבר איתי, כדי לשוחח ולהסביר את הרעיון סביב אותו הסכם." (עמ' 40 שור' 6-10 לפרו')
 
(י"א)  אמור מעתה, כי רב החסר על הקיים בהסכם בע"פ אליו הגיעו הצדדים: ספק אם הושגה הסכמה באשר לסכום התמורה שתשולם; צורת ומועדי ביצוע התשלום נשארו לוטים בערפל; החתימה על כתבי הויתור לא הוסדרה כנדרש, ואף מהותו והגדרתו של ההסכם היתה שנויה במחלוקת. על כן, ברי כי נותרו עניינים רבים לברור במסגרת המשא-ומתן בין הצדדים, שטרם הבשיל, ומשכך בית המשפט לא יוכל להשלימו במקום הצדדים, מקום שהמחוקק לא התיר לו לעשות כן (ראו ע"א 18/77 בית חלקה 731 גוש 6668 בע"מ נ' מיכקשווילי, פד"י ל(2) 260, 269 וכן ה"פ (ת"א) 581/03 חברת גלובוס חדשות בע"מ נ' חדשות ישראל טי.אי.אן.סי בע"מ (מאגר נבו)).
 
סבורני, איפוא, שהצדדים הגיעו למעין פריצת דרך שבכוחה להביא לסיום הסכסוך הכולל ביניהם, אך פריצת דרך זו טרם השתכללה לכדי הסכם מחייב ומפורט דיו.
 
ז. דרישת הכתב
 
(א)  אף אם הייתי מגיע למסקנה שונה, ואפילו הייתי קובע כי נכרת חוזה מחייב במקרה דנן, הרי שלא ניתן היה לראות בו חוזה מחייב במקרקעין בשל חוסר עמידתו בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, המחייבת מסמך בכתב כאשר מדובר בעיסקה במקרקעין.
 
(ב)  אינני מקבל את טענת התובעת כאילו מדובר בהסכם ירושה בלבד, שכן לכל הדעות ההסכם כולל העברת זכויותיה של התובעת במקרקעין שבעיזבון ההורים לידי הנתבע, כאמור בסעיף 1 לטיוטת החוזה הראשון שנוסח ע"י התובעת עצמה: "ה' תעביר זכויותיה בבית למ’ תמורת סך של 500,000 ₪". משמע, גם אם בהסכם חלוקת עיזבון עסקינן, הרי שמבחינה חוזית ההתייחסות אליו הינה כלכל חוזה אחר שהרכיב המרכזי בו הוא העברת זכויות במקרקעין, והמחייב מסמך בכתב על פי החוק.
 
המורם מהמוטעם והמקובץ הוא שאני דוחה את התביעה.
 
התובעת תשלם לנתבעים ביחד את הוצאות המשפט בתוספת 15,000 ₪ + מע"מ שכ"ט עו"ד.
 
ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ט (4 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.
 
ד"ר גרשון גרמן,  שופט