בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, פסק בשבוע שעבר (יום ב') לטובת תושב העיר אשר נאלץ במשך שבע שנים לנהל מלחמת חורמה נגד העירייה בגין עשרות דוחות חניה שקיבל למרות שהוא נכה במאת האחוזים. בית המשפט הורה לפצותו ב-25 אלף שקל.


התובע, תושב תל אביב הסובל ממחלת הסרטן, ונכה בשיעור של 100%, הגיש תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות נגד עיריית תל אביב, כשהוא טוען שהעירייה שמה לעצמה למטרה לרשום לו מאות דוחות באפן שיטתי, מבלי להתייחס לתו הנכה שברשותו, ותוך התעלמות גסה מחוק החניה לנכים.


לטענתו, משנת 2007 ועד לשנת 2012 נאלץ לבטל מאות דוחות חניה, כאשר הוא מקבל פעם אחר פעם סירוב מהעירייה, ונאלץ לפנות לבתי המשפט השונים, ולכתת את רגליו רק כדי לשמוע כי הדוח ניתן שלא כחוק, ולקבל זיכוי בגינו. לדבריו, הוראת החוק לנכים ניתנה על מנת ליצור איזון בין זכויות הנכים להגיע למחוז חפצם, לבין זכויותיהם של יתר הנהגים. דווקא משום האיזון העדין, היה על העירייה, ועל פקחיה לבחון היטב כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות, ולא להניח דוחות על שמשת הרכב באופן שיטתי, וכמעט דווקאי.


עובדה היא כי הדוחות, רובם ככולם, נדחו על ידי בית המשפט, בין אם בערכאה הראשונה אליה פנה, ובין אם באמצעות ערעור, והעירייה נאלצה לזכות אותו ולחזור בה מטענותיה.


את תביעתו ביסס על 14 דוחות חניה בהם זוכה והעמיד אותה על סכום של 33,200 שקלים, וזאת בגין רשלנות במתן דוחות לנכים ובגין פיצוי על הטרטור שחווה; על בזבוז הזמן; על זמני המתנה לבתי משפט; על הכסף ששילם על מוניות ועל דלק על מנת להגיע לכל משפט; על המתח והצורך להילחם פעם אחר פעם מאותה סיבה בדיוק, בגוף אשר באופן שיטתי התעלם ממצוקתו.


העירייה: התובע עשה לו תחביב לחנות במקומות אסורים


מנגד, טענה העירייה, כי אין עילת תביעה כלל, וכי טענות התביעה הינן סתמיות וכוללניות. לטענתה, התובע בעצמו עשה לו מנהג קבוע, כמעט תחביב, לחנות במקומות אסורים, לקבל דוחות ולנהל מלחמת חורמה מול העירייה. היא מצדה מעולם לא התעמרה בו ללא סיבה, ולא פעלה ברשלנות כלפיו.


כמו כן, טענה הנתבעת כי לא ייתכן שעבור כל פעם שבה תדחה תביעתו של אדם, או שהוא ינהל הליך משפטי הוא יתבע עבור ההליך ועבור ההוצאות שנגרמו לו בגינו. לבסוף, טענה הנתבעת כי ממילא לא הוכיח בשום שלב כי נגרם לו נזק העולה לכדי סכום התביעה.


בבואה לדון בפסק הדין, קבעה השופטת כי ראשית יש עילת תביעה, וכי התובע בהחלט רשאי לתבוע בגין רשלנות במתן דוחות. שנית, קבעה כי נראה שהפקחים נהגו ביד קלה כלפיו, מבלי להתחשב בנסיבות ותוך התעלמות מוחלטת מתו הנכה שהיה מודבק לשמשת רכבו. לפיה, כאשר רכב נכה חונה במקום אסור, יש להפעיל שיקול דעת, לבחון את הנושא לפי מבחנים שנקבעו בהוראות חוק חניה לנכים, ולבדוק האם מתקיימים תנאי החוק.


כך למשל, צריך הפקח לשאול את עצמו, האם במקום אין חניה לנכים כלל, או שהיא אינה פנויה? האם החניה נעשית באופן שיש בו סיכון? והאם היא גורמת להפרעה ממשית לתנועה? את כל אלה, לא שאלו הפקחים, אלא העדיפו לבצע את המעשה הקל ביותר, לרשום דוח, להניח אותו על שמשת הרכב ולהמשיך הלאה בעבודתם.

 

יש לך שאלה?

פורום דוחות תנועה
פורום צרכנות ותביעות קטנות


חיזוק נוסף לטענותיו של התובע ניתן למצוא בזיכויים הרבים שקיבל מבתי המשפט, כאשר באופן כמעט עקבי ניתנה ההחלטה שלא לחייבו בגין הדוח. כמו כן, התייחסה השופטת לכך שהנתבעת בחרה שלא להזמין עדים מטעמה, כמו את פקחי החניה או את האחראי על הדרכתם אשר יוכל אולי לשפוך אור אחר על הפרשה. בחירה זו, לדבריה, פועלת לחובתה.


לבסוף, קבעה השופטת כי מן הראוי לפצות את התובע בעבור עוגמת הנפש ורשלנותה של העירייה בעניינו, ופסקה כי יש לשלם לו סכום של 1,800 שקלים בעבור כל דוח שהוא זוכה בגינו, ובסך הכל 25,200 שקלים עבור 14 דוחות אחרונים. בנוסף, חייבה השופטת את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך 750 שקלים.


ת"ק 15679-01-13