מי שנפגע וניזוק כתוצאה מעוולה אזרחית, דוגמת רשלנות, תקיפה, מעידה, נפילה, תאונת דרכים, תאונת עבודה וכיוצא באלה, זכאי לתבוע פיצויים מהאחראי לאירוע. כך, רופא שמתרשל כלפי מטופלו ואגב רשלנותו גורם לו נזקים, חייב לפצות את המטופל. רשות מקומית שלא דאגה לכסות בור ביוב ושכתוצאה מכך נפל הולך רגל לתוך הבור ונפצע, חייבת בפיצוי הנפגע.


נזקים, כמובנם בדין, לא בהכרח מתמצים בפגיעות פיזיות בלבד, ולפעמים אירועים טראומטיים מותירים בנפגע גם נכויות נפשיות. חובת הפיצוי שחלה על האחראי לגרימת הנזקים משתרעת גם על פיצוי בגין נזקים נפשיים.


מעגל הנפגעים השני


עד כאן הכול ברור ומובן מאליו. אך מה באשר לאחריות המזיקים לפצות לא רק את הנפגעים הישירים, אלא גם את מי שבא איתם במגע ונפגע אף הוא כתוצאה מהאירוע הנזיקי? כוונתנו למעגל הנפגעים השני שאתו נמנים, בדרך כלל, קרובי הנפגע.


לדוגמה, אישה שבנה נדרס בידי מכונית למול עיניה. האימא לא נפגעה בגופה מהתנגשות המכונית בילד, אלא מהטראומה הנפשית הקשה שנגרמה לה כתוצאה מהיותה עדה לאירוע. האם על נהג הרכב הפוגע או מבטחו לפצות גם את האם בגין נזקיה? והאם תשובתכם תשתנה במקרה שבו התאונה לא מתרחשת למול עיני האימא, אלא היא מתוודעת לאירוע בטלפון וכתוצאה מכך שוקעת בדיכאון עמוק?


סוגיית פיצוי הנפגעים מהמעגל השני אינה פשוטה והפתרונות שפיתח הדין אינם תמיד מובנים מאליהם. לאורך דורות בתי המשפט בישראל ובעולם נמנעו מלהכיר בחובתם של מי שנמצאו אחראים לגרימת נזקים למעגל הנפגעים הראשון, הנפגעים הישירים, לפצות גם נפגעים מהמעגל השני. מקור זהירות זו של בתי המשפט ברצון המובן שלא למתוח את מעגל הזכאים לפיצויים עד בלי די, ובכך להשפיע בעקיפין על תפקודם של גורמים חשובים במשק ועל עלות השירותים שמוענקים לציבור.


פרשת אלסוחה


רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נפל דבר בישראל: אז נקבע לראשונה בפסק הדין בפרשת אלסוחה שעל האחראים לנזקים לפצות גם את מי שנמנה עם מעגל הנפגעים השני. אך אפשרות שכזו הותנתה בארבעה תנאים מצטברים שצמצמו באופן משמעותי את הצוהר שדרכו נפגע מעגל שני יכול לקבל פיצוי: באותה פרשה נקבע שהזכות תקום:


1) רק לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה;


2) זאת בתנאי שיוכח כי הקרובים התרשמו מהאירוע באופן ישיר, בראייה או בשמיעה;


3) עוד נדרשה קרבה בזמן ובמקום בין האירוע לטראומה הנפשית שחווה הקרוב;


4) וכל זאת רק מקום שהנזק אשר נגרם לקרוב הוא נזק חמור כגון מחלת נפש או הפרעה נפשית חמורה.


מאז חלפו שנים והלכה זו עברה תמורות. כך, חלה הרחבה של המבחן השני בכל הנוגע להתרשמות בלתי אמצעית מהאירוע. כך, גם קבלת הודעה בטלפון או בטלוויזיה הוכרה כאפשרות סבירה של גרימת נזק בר פיצוי לנפגע מעגל שני. גם בנוגע למבחן הרביעי באשר לגובה הנזק, הסתמנה בפסיקה מגמה שלפיה נכות נפשית בשיעור של 20%-15% יכולה להספיק.


פרשת האונס


אלא שצוהר הכניסה לפיצוי לנפגעי מעגל שני עדיין קטן. הוכחה לכך פסק דין חדש של בית המשפט המחוזי מרכז. בפסק הדין דובר על אישה שגילתה כי בתה, כיום בשנות ה-20 לחייה, עברה מסכת של התעללות מינית בעת היותה כבת חמש. בעקבות גילוי מידע זה חרב על האם עולמה, היא לקתה בחרדות, פיתחה מחשבות אובדניות, הסתגרה בבית ואיבדה כל יכולת לשוב למעגל העבודה.


כאמור, מה שקרה הוא שהאם גילתה על התעללות מינית שעברה בתה לפני כ-20 שנים, ובעקבות מידע זה חוותה זעזוע נפשי קשה מנשוא. כתוצאה מכך הגישה האימא תביעה כספית נזיקית נגד אותו אדם שאנס את בתה בקטינותה.


אלא שבית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבל את תביעת האם והוא הורה על מחיקתה על סף הדיון. השופטת בלהה טולקובסקי הסבירה שהקושי העיקרי שמתעורר בתיק זה סב על שני מבחנים שנקבעו בהלכת אלסוחה: התרשמות האם מהאירוע המזיק ופרק הזמן שעבר מהאירוע עד לגרימת הנזק.


בית המשפט סבר שמבחנים אלה אינם מתקיימים במקרה של האם. פרק הזמן הארוך של 20 שנים שחלפו מאז ההתעללות המינית בבת כשהייתה קטינה עד למועד שבו הבת גילתה זאת לאימא שלה אינו מאפשר, לגישת השופטת טולקובסקי, לחייב את האנס בתשלום פיצויים לאימא:


"כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת", ציטטה השופטת טולקובסקי מפסק דין אלסוחה. מטעמים אלה בית המשפט סילק, כאמור, את תביעת האם על הסף.


לדעתנו, פסק הדין שגוי. יישום המבחנים הקשיחים שנקבעו בפרשת אלסוחה צריך היה להיעשות במקרה זה תוך התחשבות בנסיבותיו המיוחדות. בית המשפט הניח שאם חלפו 20 שנים מעת אירועי ההתעללות, פרק זמן ארוך זה קרוב לוודאי ריכך את הזעזוע הנפשי שחוותה האם.


אלא שבכל הכבוד, הכרעה נחרצת שכזו אינה קביעה שבמומחיותו של בית משפט. לדעתנו, היה זה נכון ומשכנע בהרבה אילו הקביעה באשר למידת הזעזוע שחוותה או יכולה הייתה לחוות אם כתוצאה מגילוי מסכת התעללויות שעברה בתה, הייתה נעשית על ידי פסיכיאטר, מי שזה מקצועו ועיסוקו.


[ת.א. 15523-03-14 ל.פ. נ' ר.פ. (ניתן ביום 2.2.15)]


מאת עוה"ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס) ממשרד מקונן-בלאייר-איתן שעוסק בדיני נזיקין, ביטוח ומשפחה. הכותבים לא ייצגו בתיק