סוכן וחברת הביטוח חויבו לפצות מבוטח בגין נזקי פריצה וגניבה

סוכן הביטוח יואב אדר וחברת הביטוח עילית חברה לביטוח בע"מ חוייבו לפצות את המבוטח צור בן עמי אשר היה מיוצג ע"י עו"ד צבי שטיין מרמת-גן בגין נזקי פריצה וגניבה שאירעו בבית העסק שלו

להלן קטעים נבחרים מפסק הדין

תביעה זו עניינה תשלום דמי ביטוח למבוטח בגין נזקי פריצה. התובע הנו בעלים של עסק – חנות לממכר מוצרי קוסמטיקה, חומרי ניקוי וכד’.הנתבעת מס’ 2 (להלן – "הנתבעת") הנה חברת ביטוח אשר ביטחה את עסקו של התובע במועדים הרלוואנטיים לתביעה. הנתבע מס’ 1 (להלן – "הנתבע") הנו סוכן ביטוח אשר טיפל בהוצאת פוליסת ביטוח לתובע אצל הנתבעת.

אירעה פריצה בחנותו של התובע, ולטענתו נגנבה סחורה התובע הגיש תלונה למשטרה בגין הפריצה לעסק והודעה על מקרה הפריצה נמסרה גם לחברת הביטוח, אשר שלחה שמאי מטעמה. השמאי בדק את טענות התובע והגיע למסקנה כי מדובר באירוע פריצה, אולם למרות האמור לעיל דחתה הנתבעת את דרישתו של התובע לתשלום תגמולי בו נימקה את דחיית הדרישה בכך שלא עודכנו ההגנות הדרושות בפוליסה – חייגן טלפוני במערכת האזעקה וגלאים אקוסטיים. בכתב ההגנה, לעומת זאת, העלו הנתבעים טענה נוספת כנגד התובע, של ביום אירוע הפריצה.

האשמתו של מבוטח בביום מעשה עבירה הנה האשמה חמורה ביותר, ומטבע הדברים אין להטיח האשמות כאלה ללא בסיס ראייתי מוצק

סבורני כי לצורך קביעת ממצאים בסוגיה זו יש לבחון את מכלול חומר הראיות על היבטיו השונים תוך הסתמכות על הגיונם של דברים.

כבר בשלב זה יש לציין, כי להשקפתי טענת הביום הועלתה על-ידי הנתבעים בחוסר תום לב, שכן טענה זו מעולם לא הועלתה על-ידי חברת הביטוח לפני הגשת התביעה, והנימוק היחידי בשלו דחתה את דרישת התובע היה אי התקנת אמצעי המיגון על פי הפוליסה.

ולגופו של עניין: על פי העובדות, כפי שהוכחו במקרה שבפני, התובע ניהל את עסקו במתכונתו הנוכחית גם עובר לפריצה, מדובר בעסק יציב וסולידי המנהל ספרים כדין, והספרים מוגשים גם למס הכנסה התובע מעולם לא הואשם ולא הוחשד בפלילים, ולא בוצע על-ידו כל מעשה חריג ביחס לביטוח בחברת ביטוח אחרת כלשהי התובע לא היה נתון בקשיים כלכליים, מצב עסקיו, הן עובר לפריצה, והן לאחריה היה טוב, ולא נתגלה כל אירוע חריג בסמוך לפריצה, וגם לאחריה המשיך התובע לנהל את עסקו ללא כל שינוי.

אילו היה מדובר בעסק קיקיוני אשר הוקם סמוך למקרה הביטוח הנטען וחדל לפעול לאחריו, יתכן והיה מקום לחשדות שהועלו כאן. אולם במקרה שבפני לא היה מקום לייחס לתובע ביום פריצה המהווה עבירה פלילית.

בנוסף לכך ראוי לציין, כי הנתבעת שלחה למקום עסקו של התובע שמאי מטעמה אשר קיבל לידיו את רשימת כל המוצרים שנגנבו, כולל מחיר עלות לפני ואחרי מע"מ, ובחן את טענותיו של התובע לעניין היקף הגניבה. (ר’ עמ’ 9 לפרוטוקול). לאחר בדיקתו של השמאי הועברו לב"כ הנתבעים גם חשבוניות ומסמכים נוספים, על פי דרישתו. השמאי הבחין בוודאות בסימני הפריצה (ר’ עמ’ 17 לפרוטוקול). עובדה היא, כי בחוות דעתו לא העלה השמאי כל חשד באשר למהימנות התובע ולביום הפריצה

עוד אציין, כי ניתנה לי הזדמנות להתרשם מעדותו של התובע, ולא מצאתי באופן מסירת עדותו כל סימן מחשיד. ההפך הוא הנכון – התרשמתי כי התובע העיד בכנות ולא ניסה להעלים עובדות או להטעות את בית המשפט.

באשר לחשדות הנתבעת, כפי שפורטו בתצהירו של השמאי מר שגיא, עלי לציין, כי כל החשדות התבררו כחסרי בסיס במציאות.עוד טענו הנתבעים, כי קיים חשד לביום לאור העובדה כי עובר לפריצה ירדו מחירי הבשמים והבשמים שהיו בחנות היוו "מלאי מת" שהתובע היה מעונין להיפטר ממנו. ברם, גם טענה זו התבררה כבלתי נכונה. לדבריו של הנתבע עצמו (בעמ’ 31 לפרוטוקול), קיימות ראיות לכך שנרכשו בשמים גם אחרי הפריצה. התובע רכש בשמים גם זמן קצר לפני הפריצה, וגם לאחריה, ועל כן ברור כי אין המדובר ב"מלאי מת". העובדה כי היו ירידות במחירי הבשמים (עובדה אשר לא הוכחה בפני), אין בה כדי להוביל למסקנה אותה מבקשים הנתבעים להסיק, דהיינו – כי התובע ביים את הפריצה.

דהיינו, לא די להצביע על ראיה זו או אחרת סתירה או ממצא מחשיד אלא שעל הנתבעים להראות שהראיות עליהן הם מצביעים אכן מובילות למסקנה אותה הם מבקשים להסיק. הנתבעים לא הצליחו להצביע על הזיקה שבין ירידת המחירים הנטענת לבין הממצא אותו הם מבקשים לקבוע, דהיינו – ביום הפריצה על-ידי התובע. סבורני, כי התובע הצליח להוכיח כי ידו לא הייתה במעל, ואילו הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על ראיה אחת התומכת בגרסתם.

לסיכום נקודה זו – לאור כל האמור לעיל החלטתי להעדיף את גרסת התובע על זו של הנתבעים ולקבוע שהפריצה אכן ארעה כנטען.

באשר לתנאי המיגון:

בנוסף לאמור לעיל טוענת הנתבעת, כי אינה חייבת בתשלום תגמולי הביטוח, מאחר והתובע לא קיים את תנאי הפוליסה בעניין התקנת אמצעי המיגון המפורטים בה. התובע מודה בכך שלא שינה ולא שיפר את אמצעי המיגון אשר היו קיימים בחנות עובר לכריתת הסכם הביטוח, אך טוען כי הודיע מפורשות לנתבע, כי אינו מוכן להשקיע כספים בשיפור ההגנות, ובמידה והנתבעים לא היו מוכנים לבטח את חנותו בתנאי המיגון הקיימים, הוא לא יבטח את העסק אצלם אלא יפנה לחברת ביטוח אחרת.

התובע מאשר, כי קיבל לידיו את הפוליסה בה מפורטים אמצעי מיגון נוספים על אלה שקיימים בחנות. לטענתו, עם קבלת הפוליסה הוא התקשר אל הנתבע ושאל אותו לפשר הענין, וזה ענה: "עזוב שטויות הכל בסדר תתעלם מזה, זה באופן פורמאלי בלבד. קיבלת את הפוליסה שילמת את הכסף והכל בסדר."

עדותו של התובע אמינה עלי וסבורני כי ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי בנדון (בתוספת ראיות נוספות, כפי שיפורט בהמשך).

ראיה נוספת לכך כי הנתבעת נהגה לקבוע או לשנות תנאים בפוליסה ללא הסכמת הלקוח ובניגוד לדרישתו ניתן לראות בעובדה כי העתק הפוליסה אשר נמסר לתובע ע"י הנתבעת על פי דרישתו לאחר הפריצה, אינו תואם את הפוליסה המקורית: בתוספת לפוליסה נספח ד’ לכתב התביעה צוין בפרק "התנאת מגון לפריצה", כי על מערכת המיגון להיות מחוברת בחייגן טלפון ל- 2 מנויים. לאילו בהעתק הפוליסה נספח ז’ לכתב התביעה, אשר לבקשת התובע נשלח לו בפקס בתאריך 01.07.1998 (דהיינו, לאחר הפריצה), באותו הפרק מופיעים תנאים שונים, המחייבים חיבור המערכת למוקד שמירה באמצעות משדר אלחוטי וחיבור קוי.

הנתבעת גורסת, כי המסמך האחרון הוא הפוליסה המקורית, ואילו נספח ד’ לכתב התביעה הוצא לאחר שהתובע הביע את אי הסכמתו להתחבר למוקד.

סבורני כי דין גרסה זו להידחות משני טעמים: ראשית, אין זה סביר כי הנתבעת תשלח לתובע את העתק הפוליסה המקורית אשר כבר שונתה, לטענתה, עובר לפריצה, לאחר שזה ביקש לשלוח לו את העתק של פוליסה לאחר האירוע.

ושנית, אין הגיון בשינוי תנאי המיגון תוך הכללת דרישות לאמצעי מיגון שטרם הותקנו בחנות, עת התובע עומד בתוקף על דרישתו כי אינו מסכים כלל לשפר את אמצעי המיגון הקיימים בחנות.

לסיכום, לאור הנימוקים המפורטים לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, הן משום שהוצג בפני התובע מצג לפיו אינו נדרש לשפר את אמצעי המיגון הקיימים על מנת שיתקיים הכיסוי הביטוחי, והן משום שהנתבעת ויתרה על דרישותיה לעניין המיגון מאחר והובהרה לה כי הדרישות הוצבו בניגוד להסכמתו של התובע. ויפים לעניינינו דבריו של כב’ הנשיא (כתוארו אז) מי. שמגר בע"א 4819/92 "אליהו" חברה לביטוח בעמ נ’ מנשה ישר, פ"ד מט (2) 749, בעמ’ 770:

"לא ייתכן שכל מעייניהם של חברת הביטוח או של הסוכן הפועל בשמה יוקדשו להגדלת היקף המבוטחים המתקשרים עמם, לקביעת גובה הפרמיה ולגבייתה, לצמצום חבויותיה במסמך החוזי ולניסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות האירוע הביטוחי. בע"א 6[ 188’84], בעמ’ 15, פסקתי בהקשר דומה: ’...הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו-צדדיות, והן דורשות תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12), הימנעות מהטעיה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים; וחברת הביטוח אינה יכולה לנהוג בדרך של ימין מקרבת, קרי כורתת חוזה וגובה פרמיה, ושמאל דוחה, קרי, כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה’ (ראה גם ע"א 130/80 ביטון נ’ "חלמיש" חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו [14], בעמ’ 712)."

לסיכום, אני מקבלת את האמור בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת (נספח ט’ לת/ 1) באשר לגובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפריצה, ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן חוות הדעת ועד למועד התשלום בפועל.

כמו- כן, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15%+ מע"מ מן הסכום שנפסק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.