זכות הקניין שנקבעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, הינה אחת מהזכויות הבסיסיות לאדם ומהווה זכות חוקתית.

 

יחד עם זאת, זכות זו לא תמיד עוזרת לבעלי דירות רבים אשר לעיתים מוצאים עצמם מול שוקת שבורה כאשר האדם לו השכירו דירתם, מסרב לפנותה או מסרב לשלם את דמי השכירות ובכך מפר את הסכם השכירות.

 

הסתמכות על סעיף 18 לחוק המקרקעין לא מהווה בשורה של ממש לבעלי הדירות המבקשים לפנות את השוכר מדירתם, היות והוא חל רק במקרה בו מדובר בפולש לנכס וכן במספר תנאים מצטברים נוספים.

 

בעבר, הגשת תביעה לבית המשפט לצורך פינוי מושכר, הייתה כרוכה בזמן רב כאשר בזמן הזה, משכיר הנכס לא קיבל דמי שכירות על דירתו. משך הזמן הארוך של תביעות מסוג זה גרמו לבעלי הדירות נזקים עצומים.


על מנת לתקן את המצב המשפטי ולמנוע עיוות דין, ראה מחוקק המשנה צורך להתקין תקנה חדשה בתקנות סדר הדין האזרחי, ועל כן בתחילת שנת 2008 הוחלט על סדר דין חדש ומיוחד לתביעות לפינוי מושכר אשר מהווה פתרון, מייעל את ההליך המשפטי ומקצר אותו משמעותית.


למרות ההתפתחות וההתייעלות המשפטית בהגשת "תביעה לפינוי מושכר", בית המשפט מתווה דרך ברורה וקובע מה אסור למשכיר לעשות על מנת לגרום לשוכר לפנות את המושכר.

 

בבית משפט השלום בתל-אביב, נדונה תביעתה של פוטוטק (2002) בע"מ נגד שלוש חברות: י. גרוס ובניו בע"מ, פלדמן משה ובניו חברה לבניין בע"מ, ומוקד אגודת השומרים מערכות אזעקה ושירותי מוקד בע"מ. כמו כן, הודעת צד שלישי נשלחה ל- א.ט. שירותים משפטיים בע"מ. פסק הדין ניתן במאי 2010 מפי כבוד השופטת תמר אברהמי.

 

לפי כתב התביעה, שכרה התובעת חנות בקניון הדרים בכפר סבא, כאשר שתי הנתבעות הראשונות הן בעלות הקניון, משכירות החנות.

 

לטענת התובעת, התביעה הכספית הוגשה לבית המשפט בגין נזקים שנגרמו לה עקב פינויה בכוח מהחנות על-ידי המשכירות. כנגד הנתבעת השלישית, חברת מוקד, הוגשה התביעה בגין התרשלות.

 

מנגד, טענו הנתבעות, בין היתר, כי זכותן לבצע פינוי בכוח הייתה מעוגנת בהסכם השכירות.

 

בית המשפט: אין להכיר בזכותן של המשכירות לבצע פינוי בכוח

 

לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי המשכירות אכן היו רשאיות לבטל את ההסכם עם התובעת, זאת לאור הפרות חוזרות ונשנות של איחורים בתשלום דמי השכירות וביצוע תשלומים בשיעורים מופחתים ללא אישור המשכירות.

 

יחד עם זאת, הובהר כי סעיף 18 לחוק אינו חל במקרה בו מי שזכאי להחזיק בנכס אינו מחזיק בו בפועל, כמו למשל גם במקרה בו תם הסכם שכירות והשוכר אינו מפנה את הנכס.

 

וכך בבג"ץ שניתן בתביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל בשנת 2007 נקבע כי: "ההיתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית לסילוק פולש לפי סעיף 18 מוגבל למי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מחזקתו. מחזיק שלא כדין בקרקע ואף מי שזכאי להחזיק בקרקע אך לא החזיק בה בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו...."

על כן, אין להכיר בתוקפה של הוראה חוזית המתירה לכאורה עשיית דין עצמית מעבר להוראות החוק, ומשכך, אין להכיר בזכותן של המשכירות לבצע פינוי בכוח.

 

בית המשפט פסק פיצוי כספי לטובתה של התובעת כנגד שתי נתבעות, ודחה את התביעה כנגד הנתבעת השלישית. בנוסף, הצד השלישי חויב לשפות את הנתבעות בשים לב לתוצאה וביחס לתיק ולמכלול נסיבות העניין.

 

חשוב לומר כי עד היום, ההלכה המחייבת בבתי המשפט קובעת כי אסור לאדם אף אם הוא הבעלים או בעל זכות החזקה החוקית, לעשות דין לעצמו ולהוציא את החזקה מידי אדם המחזיק בהם בפועל.

 

הכותבת לא ייצגה בתיק. המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.