המגמה הגוברת בשנים האחרונות בקרב תאגידים מובילים, לפרסם דוחות אחריות תאגידית, משקפת שינוי מבורך בתחום ה- CSR (אחריות תאגידית חברתית) והקיימות ומדגימה את הרוח המנשבת בתחום המתפתח.


האם, לצד הלך הרוח החיובי, יכול הפרסום להיות לרועץ לתאגיד המפרסם?


במילים אחרות, האם פרסום דוח אחריות תאגידית עלול להוות סיכון משפטי עבור התאגיד המפרסם אותו?


דוח אחריות תאגידית אמור לשקף נאמנה את מצבו של התאגיד ובין היתר לתאר את השפעותיו על הסביבה והחברה, על בעלי ענין, עובדים וספקים וכיוצ"ב.


כאשר תאגיד מפרסם מסמך דיווח אשר בפרסומו הוא מחויב על פי חוק, כדוגמת דוח כספי, מובן כי פרסום שאינו מדויק, מטעה, או עומד בניגוד לכללים, כפוף לסנקציות משפטיות משתנות.


ואכן, תאגידים ונושאי משרה רבים מצאו עצמם נתונים להליכים משפטיים ולחקירות בקשר עם הפרת חובות הדיווח.


פרסום דוח אחריות תאגידית לעומת זאת, והפרקטיקות הנהוגות בקשר אליו, טרם זכו לעיגון נורמטיבי מחייב ועל כן, עלול להיווצר מצב כי הסיכון לפרסום שאינו מדויק, רק יגדל.


אם כך, מה במקרה כזה יהיה דינו של תאגיד ונושא משרה שהיה להם חלק בפרסום שאינו נכון בדוח אחריות תאגידית?


דוח אחריות תאגידית יכלול מטבע הדברים פירוט בנוגע לשורת השפעותיו של התאגיד על הסביבה והחברה, ובהם גרימת מטרדי רעש, זיהום אויר, זיהום מים ויתר מפגעים בתחום איכות הסביבה.


יצוין, כי מקרה מסוג זה, ככל הידוע, טרם הגיע לפתחו של בית המשפט בישראל ועל כן המפורט להלן הנו בגדר דעתו האישית של הכותב בלבד.

 

סעיף 423 לחוק העונשין, עוסק בנושא רישום כוזב במסמכי תאגיד וקובע: "מייסד, מנהל, חבר או פקיד של תאגיד, הרושם, או גורם לרישום, פרט כוזב במסמך של התאגיד, בכוונה לרמות, או נמנע מלרשום בו פרט אשר היה עליו לרשמו, בכוונה לרמות, דינו - מאסר חמש שנים."

ראשית, הסעיף מטיל אחריות הן על נושא משרה בכיר והן על עובד זוטר יותר בתאגיד. אחת הפעמים הידועות בהיסטוריה של מדינת ישראל, בה הורשע נושא משרה בכיר בעבירה זו, התרחש במה שידוע כפרשת ויסות מניות הבנקים בשנות ה- 80, שהביאה להתמוטטות בנקים.


במסגרת פרשה זו, הורשע ארנסט יפת ברישום כוזב במסמכי תאגיד בשל מעשים אותם עשה עת כיהן כמנכ"ל בנק לאומי לישראל. בית המשפט הרשיע את יפת והטיל עליו עונש חמור בקובעו, כי גם אם לא ערך בעצמו את הרישום, היה הוא האחראי לו (ע"פ 2910/94).


שנית, האחריות מוטלת לא רק על "הרושם", כלומר על זה שבפועל ביצע את עבודת הכנת המסמך, אלא גם על זה שגרם לרישום, כלומר בעל התפקיד הממונה על הכנת הדוח, או זה שהנחה ו התווה את המשימה.


שלישית, על הדיווח להיות במסמך של תאגיד. חוק העונשים קובע כי "מסמך" הנו: "תעודה שבכתב, וכל אמצעי אחר, בין בכתב ובין בצורה אחרת, העשוי לשמש ראיה".


פסיקת בתי המשפט כי תכליתו של סעיף 423 היא פיקוח מלא על הנעשה בחברה ועל כן יש לפרשו בהרחבה. בהקשר זה, דוח אחריות תאגידית בהחלט עונה להגדרת "מסמך".


רביעית, וזהו עיקר הענין כמובן, יש צורך שהדיווח יהיה כוזב וזאת בכוונה לרמות, ולא מתוך היסח הדעת או טעות בתום לב. הסעיף, המטיל אחריות פלילית חמורה, דורש קיומה של מחשבה פלילית הטעונה הוכחה מעל לספק סביר בבית משפט.


הסעיף ממשיך וקובע כי לא רק פרסום פרט כוזב מהווה עבירה, אלא גם הימנעות מדיווח, כלומר, הסתרה מכוונת של פרט, מהווה עבירה.
חמישית, הסנקציה העונשית המוטלת בגין ביצוע העבירה הינה חמש שנות מאסר.


לאור האמור, בהחלט ניתן לומר כי דיווח מכוון שאינו נכון או הסתרה מכוונת בדוח אחריות תאגידית, שנעשו מתוך כוונה לרמות, מהווים עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד.

 

הערה נוספת הנוגעת לסיכון משפטי הנובע מפרסום דוח אחריות תאגידית, קשורה לשאלה האם ראוי לעגן בחקיקה את החובה לפרסם דוחות אלו.


נדגים זאת בקצרה: אם נניח תיערך בדיקה רשמית בעקבות פרסום שמקורו בדוח אחריות תאגידית ועורכי הבדיקה ידרשו ממפרסמי הדוח מסמכים מסוימים, שמקורם בדוח (או את הדוח עצמו), יש להניח כי עורכי הדין של מפרסמי הדוח יסרבו למסירת המסמכים מהטעם המשפטי הנעוץ בזכות לאי הפללה עצמית (סעיף 47 לפקודת הראיות).


טענה זו עשויה להתקבל במצב המשפטי הנוכחי, לפיו פרסום הדוח אינו חובה חוקית, אלא וולונטרית.


ככל שמאמציהם של מצדדי הרגולציה בתחום, לרבות מצדדי העיגון החוקי לחובת פרסום דוח אחריות תאגידית, יישאו פרי, עשויה הטענה בדבר אי הפללה עצמית להידחות, שכן נפסק כי כאשר קמה חובה בדין לערוך מסמך מסוים, לא תישמע, בהקשר מסמך זה ודרישה להמציאו, טענה של חשש להפללה עצמית (ע"פ 725/97).

 

לאחר שנתנו דרור לחשש מסוים בליבם של ממוני, עורכי ומנהלי אחריות תאגידית בישראל, נדגיש כי כל אלו רלוונטיים רק כאשר קמה כוונה לרמות. כוונה כזו, יש לקוות, אינה נחלתם של תאגידים המרימים את נס האחריות התאגידית.

 

 

עו"ד איל עופר הנו עו"ד מומחה לתחום איכות הסביבה ומשמש, בין היתר, כראש תחום סביבה במכון לאחריות תאגידית שבמרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג.