השאלה הזאת עולה הרבה פעמים אצל אבות או אימהות כאשר הם נפרדים. אב מקבל פתאום תביעה לתשלום מזונות עבור ילדיו ואינו יודע איך "לאכול" את זה. הוא שואל את עצמו האם אני הורה יחיד? מה אין גם אמא? זוגתי לשעבר אינה גם האמא של הילד? למה היא לא תשלם גם עבור המזונות? וסתם, מה פתאום שאני אשלם מזונות מדוע אני חייב בכלל?


מנגד טוענת בת הזוג ברור שהאבא חייב לשלם, הוא האבא של הילד, זה הבן שלו, שיגדל אותו. מה פתאום אני חייבת? והשאלה, האם הוא צודק? האם היא צודקת? אולי באמת גם האמא חייבת? אלו שאלות שעולות לא פעם. לטובת הקוראים נעשה סדר בדברים.


בתורה לא כתוב שאבא חייב במזונות ילדיו


אבל חכמים תקנו תקנה לטובת הילדים, שאבא יהיה חייב במזונות ילדיו - ובתחילה תיקנו - עד גיל 6. כלומר שבתחילת חייו של הילד, מוטל על האב לדאוג למזונותיו של בנו. מה קורה לאחר גיל 6? שידאג לעצמו. ואמנם כששומעים את זה, מסתכלים בפליאה ותמהים, מה זה? הייתכן? בגיל 6 שילד ידאג לעצמו? התשובה היא, שהפליאה באה מכיוון שאנו חיים בעידן אחר, בצורת חיים אחרת.


אצלנו לפני שהולכים לעבוד, קודם לומדים ביסודי, אחר כך תיכון. אחר כך יש מי שממשיך ללמוד מקצוע, ורק אחר כך יוצאים לשוק העבודה. לכן כשאומרים שילד יפרנס את עצמו בגיל 6 זה מעורר תמיהה, וקשה לנו להבין את דברי החכמים. אבל בזמן הקדום שהיו מתפרנסים מעבודת כפיים פשוטה, ואוכלים מ"היד לפה" החיים היו שונים. כך שגם ילד צעיר מאוד, יכול היה להרוויח כמה פרוטות עלובות בכדי לפרנס את עצמו. אמנם ודאי הוא לא היה נעשה ילד אמיד על ידי כך, אבל את הסכום המינימלי אשר היה מאפשר לו לחיות, הוא היה יכול להשיג.


גם בזמננו אפשר עוד לראות במקומות מסוימים ילדים קטנים ורכים ה"עובדים" להרוויח כמה גרושים. ולדוגמה: ילדים קטנים שמוכרים פירות בצד הכביש. או אלו שמעבירים מגב על שמשות של רכבים בצמתים ובתחנות הדלק, בשביל איזה טיפ קטן. ועוד הרבה דוגמאות. כך שיש מצב שילדים יכולים לעבוד עבודות פשוטות בשביל לקבל כמה שקלים בודדים ולחיות מזה.


אם כך, למעשה - לפי התקנה הראשונה - אין האב חייב לזון את בניו לאחר גיל 6. אלא שחכמים בהמשך הוסיפו לתקן תקנה שניה. שאף לאחר גיל 6 יהיה חייב האב לזון את ילדיו. ונימוקם בתקנה השנייה, שהרי כל אדם חייב במצוות צדקה. וככל שיש קירבה יותר גדולה לנצרך ולנזקק, כך גדלה חובתו של הקרוב, וכמו שאמרו חז"ל "עניי עירך קודמין".


אם כך מי הכי קרוב לילד הנצרך? התשובה - אביו. ועל כן אנו מחייבים את האבא מדין צדקה לעזור לבן הנזקק. ויותר מזה, מכיוון שבימינו, הבנים לומדים בבתי ספר ובתיכון עד גיל 18, אם כן הילדים נזקקים עד גיל 18, ומכוח זה מחייבים את האבא לעזור להם ולפרנס אותם עד גיל 18 (ולעיתים אף יותר, עד אחרי גיל צבא) מדין צדקה.


חיוב האם במזונות ילדיה


יוצא מהדברים, שלגבי האם, אף שבתקנה המקורית, לא חייבו אותה במזונות בניה. בכל אופן בילדים גדולים מעל גיל 6, שכל החיוב לזון ולפרנס אותם הוא מדין צדקה, אם האמא היא אישה העובדת ומתפרנסת יפה, אין סיבה שגם האמא לא תשתתף במצוות הצדקה לעזור לבניה. שהרי הם קרובים לה כמו לאב, ואם כן יש מקום לחייב אף אותה.


נכון, שלגבי גידול הילדים (חזקת הגיל הרך) תיקנו חכמים שבנים עד גיל 6 ובנות עד שתגדלנה, יהיו במשמורתה של האם (שזהו טובת הילדים, בדרך כלל, והכלל הוא שעושים מה שטובת הילדים) לגבי תשלום מזונות, אף שעיקר החיוב הוא על האב, אם החיוב הוא מדין צדקה ויש באפשרותה של האם גם לעזור לזון ולפרנס את בניה, יש מקום לחייב גם אותה.


דוגמה נוספת לאפשרות חיוב גם האם במזונות ילדיה. במקרה שהחליטו הצדדים על "משמורת משותפת" ונקבע שזה אכן טובת הילדים. עיקר מזונות הילדים עד גיל 6 הן רק על האב. אך לאחר מכן מכיוון שכל החיוב הוא רק מדין צדקה, יהיה אפשר לחלק את חיוב המזונות בין הצדדים, כך שכל צד יממן את הזמן שהילדים נמצאים אצלו.