שופט גבה עדות בתיק אזרחי ולא הזהיר את הצדדים

שלום, מה הדין במקרה בו שופט גבה עדות בתיק אזרחי ולא הזהיר את הצדדים לומר אמת. כמובן הצד השני שיקר בלי סוף. מה הדין במקרה כזה? ומה הפסיקה אומרת על דבר כזה?

שמע שופט עדויות שלא תחת אזהרה והכריע את הדין בהתחשב בעדויות אלה- צפויה הכרעת הדין להתהפך בערעור. הפסיקה קובעת שאין לעדות כזאת משמעות [ראה למשל ע"פ (י-ם) 30416/06 - שם החזיר בית המשפט את התיק לערכאה הדיונית כדי לדון בתיק מלכתחילה].

לחצ/י למידע על מנהל הפורום: רועי ורשבסקי, משרד עורכי דין 

מלבד פסק הדין שציינת, שגם בו לא ראיתי אותה. השופט יעקב צבן אמנם ציין שם, כי המשיבים (הנאשמים) לא העידו תחת אזהרה, אך היה זה רק אחד מכמה טעמים לקבלת הערעור, ולדעתי, הזניח שבהם (אבל כתבת: “ראה למשל...”, ומכאן אני מסיק, שאתה מכיר פסקי דין נוספים, שנקבע בהם, לדבריך, שעדות בבית משפט היא חסרת משמעות, אם העד לא הוזהר לומר את האמת).
וראה דבריה של השופטת דליה דורנר ב-ע"פ [ב"ש] 284/84, גנון מאיר נגד מדינת ישראל:
“החוק אמנם מחייב להזהיר את העד, אך גם דברים שנאמרו לשם ראיה ללא אזהרה הם בגדר עדות, והוראת החוק בדבר מתן עדות שקר חלה עליה; זאת ניתן ללמוד מסעיף 236 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדיר כעדות לצורך עבירות הקשורות בשיבוש עשיית משפט, וביניהן עדות שקר, כ'אמרות בעל-פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה', מבלי להתנות זאת באזהרה מוקדמת. זו גם ההשקפה המתבקשת מהפסיקה האמריקאית, שנקבע בה הכלל כי גם כאשר ברור הוא שהעד לא הושבע - אין בכך לשמש עילה לביטול הפסק אם בעל-הדין המבקש את פסילת העדות לא התנגד בעוד מועד להשמעתה בשל אי ההשבעה ולא איפשר בכך את תיקון הטעות. בנסיבות כאלה רואים באי ההתנגדות משום הסכמה, המונעת מן המתנגד להמתין לתוצאות המשפט ולהעלות את ההתנגדות בערכאת הערעור רק כשהתוצאות לא יהיו לרוחו... נראה לי כי אי-ההזהרה נופלת כרגיל בגדר הפגמים שאינם גורמים לעיוות דין, אם כי יש לשקול כל מקרה על-פי נסיבותיו, ובמסגרת זאת ראוי גם לשקול את עמדת המערער בערכאה הראשונה".
וכן דבריו של פרופ' גבריאל הלוי בספרו "תורת דיני הראיות", מהדורת 2013, כרך ב', ע' 127:
“כפועל יוצא נראה, כי היעדר השבועה או היעדר האזהרה כשלעצמם אינם פוסלים את כשרותו להעיד של העד, אלא כי יש לבחון את הסיבה להיעדרן. אם העד מסרב לשבועה או לאזהרה, הרי שיש בכך כדי להעיד על היעדר מחויבותו למסירת עדות אמת, וכי קיים חשש ריאלי למסירת עדות שקר. מאחר שהכשרות להעיד היתה מיועדת בעיקרה למנוע את עדויות השקר, כי אז נטייתן של שיטות המשפט הנה שלא להתיר את העדות מכלתחילה. לעומת זאת, כאשר מדובר בטעות מצדו של בית המשפט או בהיעדר תשומת לב, אין העדר השבועה או העדר האזהרה מעידים על היעדר מחויבות למסירת עדות אמת, ואין לכך בהכרח השפעה ישירה על כשרותו של העד להעיד...”

הבעיה נעוצה באפשרות בית המשפט להסתמך ברמה כזאת או אחרת על עדות שניתנה בהיעדר אזהרה למרות ההיקש שאתה מציע להוראות סעיף 236 לחוק העונשין ופסק דינה של השופטת דורנר בערעור הפלילי משנת 1984 שציטטת.

גם הציטטות שהבאת מספרו של פרופ' הלוי אינן סותרות את תשובתי- שכן שוב, לא מדובר על כשרות או היעדר כשרות להעיד- אלא על משמעות הסתמכות בית המשפט בפסק דינו על עדות שניתנה ללא אזהרה.

עופר ידידי, אל תטרח להמשיך ולהתפלמס אתי כאן- כי לא אתיר פרסום שרשור נוסף בעניין.

לחצ/י למידע על מנהל הפורום: רועי ורשבסקי, משרד עורכי דין 

רבים לא ידעו להפנות לפסיקה בעניין. ישר כוח.