סעיף 154 לפקודת המכס קובע כי על נישום לשלם סכום מס, אף אם הוא שנוי במחלוקת, אך ניתנת לו האפשרות להגיש תוך 3 חודשים תביעה כספית נגד רשויות המס, לשם השבת סכום הגירעון שעליו המחלוקת. הפסיקה ציינה לא פעם כי קיימים סעיפים, כדוגמת סעיף 154 שלעיל, המתנים את הגישה לערכאות בתשלום מס, ועל כן, אלו שנויים במחלוקת וקיימת נטייה לפרשם באופן כזה שלא ייצור הכבדה נוספת על זכות הגישה לערכאות. להלן דוגמא למקרה כאמור.

 

יש לכם שאלה?

פורום יזמות עסקית

פורום הקמת חברה


המשיבה במקרה דנן הייתה חברה שעסקה בייבוא מוצרי דגים, פירות ים ויינות. המדינה טענה כי המשיבה הבריחה טובין לארץ, והגישה רישומי טובין כוזבים, ועל כן הגישה כנגדה כתב אישום. החברה עתרה לבית המשפט וטענה כי הודעת הגירעון שניתנה לה על ידי המדינה דינה להתבטל גם מכיוון שאינה נכונה, וגם מכיוון שהתיישנה. על כן, החברה ביקשה כי יוצא לה צו מניעה זמני שיורה למדינה להימנע מלנקוט בהליכי גביית חוב עד מתן פסק דין סופי בתובענה. בית המשפט נתן צו זמני, והתנה אותו בערבות בנקאית ובהתחייבות עצמית מצד החברה. בנוסף, ניתן צו עיקול על דירה ששימשה כבטוחה לחוב.

 

המדינה עתרה בפני בית המשפט לסילוק תביעה זו על הסף. לטענתה, החברה הגישה את התביעה לסעד הצהרתי בכדי להתחמק מתשלום האגרה כדין. כמו כן, המדינה הצביעה על ההפליה אשר "הייתה עלולה להיווצר בנוגע לתשלום האגרה בין היבואנים, במקרה שבו בית המשפט היה נעתר לבקשת חברה". המשיבה טענה כי מכיוון שהתובענה עסקה בענייני מס, לא היה ראוי לגבות שיעור אגרה גבוה וכי כמו בענייני מס אחרים, גם במקרה זה, היה ראוי לנקוט בהליך של השגה, שלאחריו קיימת זכות ערעור לבית המשפט, אשר כרוך באגרה נמוכה מאד.

 

בית המשפט בחן תחילה את משבצת הדין המהותי של דיני המס, פקודת המכס וחוק מס קנייה. נמצא כי לבעל דין קיימת הזכות לבקש את הסעד שהוא מעוניין בו, וזו נקבעת על פי המבחן הטכני. בנוסף, נמצא כי מטרת התובענה למתן פסק דין הצהרתי היא לקיים הליך מהיר שיסיים את הסכסוך בין הצדדיםץ על כן, על בעל דין שמגיש בקשה שכזו, מוטל לבקש את מלוא הסעדים שבהם הוא מעוניין, ולא לפצל את התביעות.

 

הלכה פסוקה היא כי לבית המשפט ישנו שיקול דעת רחב בשאלה זו, אולם על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי יש לפרש את תקנות האגרות באופן ליברלי. בנוגע למקרה שלפנינו, בית המשפט קבע כי על פניו היה נראה כי התביעה ענתה על הקריטריונים של תביעה לגיטימית לסעד הצהרתי. לאחר מכן, בית המשפט פנה לשאלה האם היה בדיני המס כדי לשנות מסקנה זו. בפסק הדין נקבע כי, על פי סעיף 154 לפקודת המס, על נישום לשלם קודם את סכום המס שהוטל עליו, ולאחר מכן לתבוע את הסכום ששולם.

 

בית המשפט דחה את בקשת המדינה מכמה סיבות: ראשית, מכיוון שמעיון בפסיקה עלה כי שאלת ההתדיינות בנוגע לחוב במכס הייתה שנויה במחלוקת, ועל כן בית המשפט מצא כי היה צורך ללכת על פי הפירוש המקל. שנית, בית המשפט העליון כבר הכיר בעבר בכך שבפני היבואן עמדה האפשרות של תביעה לפסק דין הצהרתי. שלישית, נמצא כי סעיף זה היווה פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, ועל כן בית המשפט רצה לאפשר לנישום להסדיר את מתן הבטוחות לתשלום חובו למדינה. רביעית, בית המשפט מצא כי המדינה שינתה פעמיים את הודעת הגירעון, ולא רצה לאפשר לה לשנות את ההודעה שוב, מבלי שתינתן החלטה בעניין. לאור כל אלו, הבקשה נדחתה.