מקרה בו רשות המס גרמה נזק ראייתי

אחד הכללים החשובים במשפט האזרחי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". דהיינו, כאשר אדם מגיש תביעה כנגד אחר, שומה עליו להוכיח את טענותיו. עם זאת, ישנם במקרים בהם די בהרמת נטל מסוים, והוכחת גרימת נזק ראייתי, בכדי להפוך את נטל הראייה.

יש לכם שאלה?

פורום יזמות עסקית | ליווי עסקי
פורום דיני מיסים
פורום הקמת חברות ושותפויות | ייעוץ לחברות ושותפויות

לדוגמא, אדם הטוען לרשלנות רפואית יכול להוכיח שבעקבות אובדן תיקו הרפואי, נגרם לו נזק ראייתי והוא איננו יכול להוכיח את רשלנות רופאיו. במקרים כגון דא, ייתכן ובית המשפט יהפוך את נטל ההוכחה. משמע, הרופאים יצטרכו להוכיח העדר רשלנות. נטל ראייתי מבוסס בין השאר על חזקות המתחלקות לשני סוגים:

• חזקות חלוטות: חזקות שאינן ניתנות לסתירה, כלומר ההנחה העובדתית נכונה תמיד. לדוגמא: החזקה שאדם יודע את תוכן המסמכים עליהם הוא חותם.
• חזקות שאינן חלוטות: חזקות אשר ניתנות לסתירה, כלומר ההנחה העובדתית נכונה עד אשר היא מופרכת. לדוגמא: חזקת החפות לפיה אדם חף מפשע כל עוד לא הורשע בדין. מרגע שהורשע בדין, נסתרת החזקה.

למעשה, ניתן לומר כי נזק ראייתי הוא חזקה לפיה אם במשפט אזרחי התנהגות הנתבע גרמה לעמימות ראייתית מבחינת התובע (בין אם במכוון ובין אם מתוך רשלנות), הנטל להוכחת העניין השנוי במחלוקת לגביו נגרם הנזק הראייתי, עובר אל הנתבע. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.

דוגמא לפסק דין - האם אבדו מסמכים והאם מדובר בנזק ראייתי?

ממונה המע"מ האזורי בצפון הארץ החליט כי שתי חברות בע"מ המספקות שירותי כוח אדם לניקיון ואבטחה, היו חייבות בשומת תשומות. החברות הגישו על כך ערעור לפי סעיף 83 לחוק המע"מ. הממונה ערך ביקורת במשרדי החברות. הצדדים היו חלוקים בנוגע לאופן ביצוע הביקורת. החברות טענו כי הממונה "תפס את כל החומרים החשבונאיים ולא השיבם". מנגד, הממונה טען כי הוא "ערך ביקורת עניינית כאשר כל חומר חשבונאי שהוצג לו הוחזר למערערות".

בעקבות הביקורת, נערך בין הצדדים הסכם שומה. לאחר מכן, ובגין ביקורת נוספת, הממונה פתח את ההסכם בטענה כי התקיימו התנאים לעשות כן. לדבריו, גם כעת הומצאו לו חומרים חשבונאיים נוספים אשר הוחזרו למערערות לאחר מכן. הממונה מצא פערים בין האמור במסמכי המערערות ובין התשלומים שבוצעו בפועל ולכן הוציא להן שומות מס חדשות וקנס.

בתיק התנהלו הליכים שונים כמו בקשות לעיקולים של נכסי החברות, החלטות על חיסיון המסמכים, הליך אזרחי והליך פלילי ועוד. המערערות טענו כי נגרם להן נזק ראייתי בגין "אובדן חומרים שנגרם באשמת הממונה על המע"מ". לטענתן, הדבר העיד על כך שהממונה לא הוכיח שהן ניהלו את הספרים שלא כדין ולכן היה על בית המשפט לבטל את השומות (שהוטלו מבלי להעניק להן שימוע) והקנס.

כמו כן, טענו, חיסיון המסמכים הסב להן נזק ראייתי ועל מנת לצמצם אותו יש להעביר אליהן את המסמכים. החברות הדגישו כי קביעת שומה שנייה, כפי שעשה הממונה, הייתה בלתי חוקית, לא מנומקת, שרירותית ודינה - בטלות. הממונה טען מצידו כי החומרים החשבונאיים כלל לא נמסרו לו. לדבריו, הוא ביצע ביקורת שנייה בשל חוסר התאמות בדו"חות שהוגשו לו, והמערערות לא שיחזרו מסמכים כפי שהתבקשו, ולכן שומת המס הייתה חוקית.

אחת מהמחלוקות בתיק נגעה לשאלה - האם אבד חומר חשבונאי מסוים או שמא הוא לא הועבר כלל לידי הממונה. בית המשפט הסיק כי המערערות עמדו בנטל הראיה להוכיח שלא הייתה תשתית עובדתית לפסילת חומריהן החשבונאיים, וכי גרסת הממונה על המע"מ הייתה בלתי עקבית. כמו כן, בית המשפט קבע כי לא היו בפני הממונה נתונים עובדתיים אשר הצדיקו את הפעלת סמכותו לפסול את החומרים החשבונאיים. בית המשפט בחן את דוקטרינת הנזק הראייתי אשר העבירה את נטל השכנוע לממונה, נטל שבו לא עמד הממונה. זאת ועוד, בפסק הדין נקבע כי הנתונים הרלבנטיים לעריכת השומה היו הנתונים מהביקורת הראשונה. בית המשפט בחן את טענת המערערות לגבי פגיעה בזכות השימוע, ודחה אותה. לאור כל הנ"ל, התקבל הערעור. נקבע כי השומה הרלבנטית היא זו שנקבעה בביקורת הראשונה ולא בביקורת השנייה.

לסיכום, כאשר יקבע בית המשפט כי צד הסב נזק ראייתי לצד האחר, יעבור אליו נטל השכנוע - בין אם ביחס לכלל העובדות ובין אם ביחס לחלקן - בהתאם לקביעת בית המשפט בעניין.