כאשר אדם מגיע לגיל זקנה, הוא זכאי לקבל קצבת זקנה בכפוף לתנאים שונים. הגיל בו קמה הזכאות לקצבה זו קבוע בחוק וקיים הבדל בין נשים לגברים. עם זאת, ניתן לקבל את הקצבה בשלב מוקדם יותר, בהתאם לרף ההכנסות של הפונה. דוגמא לתביעה בנושא זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?

פורום תביעות ביטוח

פורום ביטוח סיעודי

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה בעניין החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את פניית התובע לקבלת קצבת זקנה. על פי הנטען בכתב הערעור, התובע, יליד 1940, הגיש במהלך שנת 2006 תביעה לקצבת זקנה. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה מאחר שהכנסות התובע היו גבוהות מההכנסה המרבית שנקבעה בחוק לצורך הענקת הגמלה. בבסיס החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את התביעה נטען שלתובע הייתה משכורת חודשית בסך 5,000 ₪ ששולמה לו מחברה בבעלותו. בנוסף לכך, התובע השכיר נכסים שונים בשווי מיליון ₪. הכנסות אלו סייעו לו בתשלום חובות פרטיים. יש לציין שהחברה בבעלות התובע חבה לאחרון 9 מיליון ₪ בגין הלוואת בעלים שניתנה בעבר. בנוסף, החברה הייתה מצויה בקשיים כלכלים במשך מספר שנים טרם הגשת התביעה. לטענת התובע, הכנסתו לא עברה את הרף שנקבע לצורך מתן קצבת זקנה ולא היה מקום להתעלם מהפסדי החברה בבעלותו בחישוב הזכאות.


בית המשפט - המוסד לביטוח לאומי פעל כדין

 

חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 קובע שהזכאות המוחלטת של גבר לקבל קצבת זקנה היא בגיל 70. אדם יהיה זכאי לקצבה זו טרם גיל 70 ולאחר גיל פרישה, במידה שהכנסתו בשנת המס הקודמת לא עולה על ההכנסה המרבית שקבועה בחוק. במקרה זה, התובע עבר את גיל הפרישה אך לא הגיע לגיל 70. אי לכך, השופט נדרש להכריע האם הכנסת התובע בשנת המס 2006 לא עלתה על ההכנסה המרבית הקבועה בחוק. מקורות ההכנסה הרלוונטיים במקרה זה היו משכורת מעסק או משלח יד, הכנסה שמקורה בנכס מקרקעין והכנסה מעבודה.

 

אי לכך, נקבע שהכנסת התובע משכר העבודה מחברתו הייתה בגדר "הכנסה" לצורך קצבת הזקנה. עם זאת, השאלה המהותית הייתה כיצד להתייחס להפסדי החברה בבעלותו של התובע, הפסדים שגרמו לכך שהכנסתו האישית של התובע מהשכרת הנכסים הפרטיים התקזזה לאפס.


השופט הדגיש שהחברה הייתה חברה משפחתית כהגדרתה בפקודת מס הכנסה ומהדו"ח של התובע עלה שהפסדי החברה נחשבו להפסדיו, מאחר שהוא היה "הנישום". אולם, השופט קבע שהכנסות התובע שיוחסו אליו בעקבות הגדרתו כ"נישום" של החברה המשפחתית, לא היו יכולות להיחשב בגדר "הכנסה" לשם בחינת זכאותו לקצבת זקנה. שכן, הכנסת החברה יוחסה אליו רק לצורך חישובי מס ובפועל, היא לא הייתה מצויה בכיסו.

 

אי לכך, לא הייתה הצדקה לראות בה כהכנסה השוללת הענקת קצבה. השופט פסק שדין זהה היה צריך לחול על הפסדי החברה המשפחתית. קרי, בעקבות הפסדים אלו התובע היה זכאי לפטור מתשלום מיסים שונים, אך לא היה בהם כדי להצדיק על מנת לראותו כמי שלא הרוויח את פירות שכר הנכסים שהושכרו בפועל. השופט ציין שחישוב הפסדים אלו במסגרת בדיקת הזכאות להענקת קצבת הזקנה היה מרוקן מתוכן את תכלית הגמלה. בסופו של יום, נפסק שהמוסד לביטוח לאומי פעל כדין כאשר הוא התחשב בהכנסות התובע משכר העבודה והדירה, ללא קיזוז הפסדי החברה בבעלותו. על כן, התביעה נדחתה.