לפי החוק, בעל דין המעוניין לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעקבות פגם או הפרה של הצד השני, נדרש להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט שדן במקרה. בית המשפט נדרש לדון בתובענה זו וכל עוד לא הוחלט על ביטול פסק הדין, הוא בעל תוקף מחייב. בנוסף, אם בעל הדין מעוניין לתקוף את החלק ההסכמי, קרי את מתן הסכמתו החופשית לקבלת פסק הדין, עליו להגיש לשם כך תביעה נפרדת. סטייה מעקרונות אלו תביא לביטול ודחיית התביעה שהוגשה, כמו במקרה שלהלן.


יש לכם שאלה?
פורום גישור ובוררות
פורום גביית חובות

 

עובדות המקרה הינן מסועפות ולכן יש לעשות סדר בפרטים:
• המשיב 1 הלווה לחברות, המשיבות 8-9, הלוואה בסכום של 500 אלף דולר.
• המשיבים 6-7 היו ערבים להתחייבות החברות להשיב את ההלוואה.
• המשיבים 2-5 היו עורכי הדין שייצגו את הצדדים בעסקת ההלוואה ונטלו חלק בניסוח ההסכמים, לרבות כתב הערבות.

 

רקע


בפועל, ההלוואה לא הושבה למשיב 1. על כן, הוא תבע את החברות והערבים להשבת הכספים. תביעתו הופנתה גם נגד המבקש, ערב נוסף של החברה. לאחר שנערך דיון בבית משפט השלום, המעורבים הסכימו להעבירו לבוררות. המבקש ביקש לצרף גם את עורכי הדין להליך, אך הם סירבו להצטרף. למרות זאת, הוא הסכים להליכי הבוררות.


שבשלב מסוים, הוא הגיש את התביעה דנן. במסגרתה, הוא הודיע על ביטול הסכמתו להליך הבוררות ולבירור המחלוקות בבית המשפט. יש לציין שבמקביל, המבקש ביקש מהבורר לעכב את המשך הליכי הבוררות עד לאחר מתן פסק דין בתובענה. הבורר דחה בקשה זו. כמו כן, המבקש ביקש לצרף את עורכי הדין המשיבים לתביעה מאחר ולטענתו, התגלו לו פרטים חדשים ומהותיים אודות פעילותם במסגרת הליכי קבלת ההלוואה ולכן היה צריך לבררם. המבקש טען שפרטים אלו לא היו ידועים לו במועד בו ניתנו החלטות קודמות בעניין.


לאחר מכן, המבקש עתר לביטול הערבות עליה חתם לטובת החברה, בנימוק של הטעיה ומצג שווא שהוצג על ידי המשיב 1 ועורכי הדין כלפיו וכלפי יתר הערבים. לחלופין, המבקש ביקש לחייב את עורכי הדין בשיפויו בגין נזקיו עקב החתימה על כתב הערבות בעקבות מצג השווא. מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את תביעת המבקש לביטול כתב הערבות והתנגדו ליתר טענותיו. בנוסף, נטען שלבית המשפט לא הייתה סמכות עניינית לדון בבקשה.


סמכות עניינית


בתחילה, השופט קבע שלמבקש לא עמדה זכות להודיע על ביטול הסכמתו לדון בסכסוך במסגרת הליכי הבוררות והיה עליו לעתור לכך. כלומר, לעתור לביטול הסכמתו. לא זו אף זו, לפי החוק, העתירה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט שאישר את החלטות הבורר – בית המשפט המחוזי. אולם, המבקש הגיש עתירתו לבית משפט השלום, שנעדר סמכות עניינית ולכן לא היה בכוחו לדון בסכסוך.


זאת ועוד, המבקש צריף את עורכי הדין, שלא היו צד להליך הבוררות, כנתבעים. לטענתו, הצירוף הצדיק את בירור המחלוקות בבית משפט אחד, כאילו לא היה הסכם בוררות. זאת במטרה לרכז את התביעות ולמנוע פיצול של ההליך. על מנת לקבל טענה זו, השופט נדרש לבחון את הנחיצות הדיונית והמהותית באיחוד הדיונים.

 

איחוד הדיונים


במקרה זה, נטען שהיה חשש שמא צירוף עורכי הדין לתביעה נועד להתחמק מהליך הבוררות ותו לאו. השופט הבהיר שטענותיו של המבקש נגד עורכי הדין הועלו בעבר, בעת הדיון שקדם להסכמתו להליך הבוררות. אולם, המבקש הסכים לבסוף להליכים אלו ולא התנה אותם בצירוף עורכי הדין. השופט הסיק מכך שהטענות כלפי עורכי הדין נטענו בחוסר תום לב וללא כל מטרה כנה.

 

יתרה מזאת, השופט קבע שלא היה צורך מהותי בצירוף עורכי הדין לתביעה, מאחר וחובתם לשיפוי המבקש קמה רק במידה שתביעתו לביטול כתב הערבות תדחה, ובתום בירור המחלוקות בינו לבין המשיב 1. לאור האמור לעיל, השופט הורה על מחיקת התובענה כולה והגשתה מחדש לאחר תיקון הפגמים שנפלו בה.