סמכותו של בית המשפט להאריך מועד לקיום חיוב כספי, שנקבע בהסכם גישור

לבית המשפט סמכות להעניק סעד של חסד לחייב שלא פרע את חובו במועד שנקבע בפסק הדין, לרבות מתן הארכה לתשלום החוב. המקור לכך הוא בסמכות הטבועה של בית המשפט לעשיית צדק. בעבר, הסמכות הופעלה רק במקרים חריגים. אולם, במרוצת השנים, ההלכה רוככה וכיום, בית המשפט נוטה להפעיל את סמכותו הטבועה בכל מקום בו הענקת הסעד דרושה למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק לא יכול להשלים עמן. דוגמא לשימוש בסמכות זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?
פורום גביית חובות
פורום הוצאה לפועל
פורום גישור ובוררות

במקרה זה, עלתה השאלה האם לבית המשפט סמכות להאריך מועד לקיום חוב כספי, שנקבע בפסק דין קודם שהכיר בתוקפו של הסכם גישור שנחתם בין הצדדים. על פי עובדות המקרה, המשיבה הגישה תביעה כספית בסך 125,000 ₪ נגד המבקשת. השופטת שדנה בתביעה העבירה את התיק לגישור, במהלכו הצדדים הגיעו לפשרה לפיה המבקשת תחויב לשלם למשיבה 50,000 ₪. מאחר ועוד קודם להסכם הגישור, המבקשת הפקידה בקופת בית המשפט 31,500 ₪, בהסדר נקבע שהסכום יועבר לידי המשיבה בתוך שלושה ימים. את היתרה, בסך 18,500, המבקשת נדרשה לשלם בתוך 7 ימים ממועד אישור הסדר הגישור על ידי בית המשפט. קרי, מתן תוקף של פסק דין להסדר. עוד נקבע שבמידה והמבקשת לא תשלם את הסכום במלואו ובזמן שנקבע, סכום התביעה יעמוד לפירעון מיידי.

יישום ההסדר

לאחר חודש וחצי, במהלכו המבקשת לא פרעה את הסכום, עורך הדין של המשיבה פתח נגד הראשונה תיק הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה, בצירוף שכר טרחה והוצאות, בסך כולל של 100,000 ₪. זאת בהתאם להסדר שנחתם בין הצדדים. כעבור שבועיים, המבקשת שילמה את החוב בסך 18,500 ₪ ועורך הדין של המשיבה הכיר בכך. טרם תשלום החוב, עורך הדין של המשיבה הגיש לבית המשפט בקשה לשחרור כספי הפיקדון. יש לציין שהבקשה נענתה, למרות שהיא הוגשה רק לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

לטענת המבקשת, מאחר והפיקדון הועבר למשיבה וכך גם יתרת החוב, הרי שבכך פסק הדין מולא והיה על בית המשפט להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל. כלומר, לטענת המבקשת, נסיבות המקרה הצדיקו את הפעלת סמכות בית המשפט להאריך את המועד לקיום החיוב הכספי עד למועד בו שולם בפועל. מנגד, המשיבה טענה שנסיבות המקרה הצביעו על הפרת הסדר הגישור, כך שלא הייתה הצדקה להארכת המועד לקיום החיוב הכספי. על כן, הרי שפתיחת תיק ההוצאה לפועל נעשתה כדין והמשיבה הייתה זכאית לגבות את מלוא הסכום באמצעותו.

הכרעה

על סמך הסמכות הטבועה של בית המשפט ודרך יישום ההלכה, השופט קבע שכלל, ניתן להעניק ארכה למועד ביצוע חיוב שנקבע בפסק דין ואף להתנות ארכה זו בתשלום כספי או בתנאי אחר, בנסיבות מסוימות. במקרה זה, הוחלט שנסיבות המקרה הצדיקו היענות לבקשה להארכת המועד לקיום החיוב, עד למועד שבו קוים בפועל, ולראות בתשלום שבוצע כסילוק החיוב. שכן, המשיבה עצמה ובא כוחה לא עמדו על פירעון התשלום העיקרי – הפיקדון בקופת בית המשפט, במועד שנקבע על פי ההסדר.

בנוסף, השופט פסק שהיה חוסר מידתיות בין הסכום ששולם באיחור, בסך 18,500 ₪, לבין הסכום אותו המבקשת הייתה עלולה לשלם במידה שבית המשפט היה מורה על הפעלת הסנקציה נגדה. זאת מאחר וסכום זה עמד על 100,000 ₪. בסופו של דבר, השופט האריך את המועד לקיום החוב שנקבע בפסק הדין, עד ליום בו שולם בפועל. אולם, במקביל, הוא התנה מתן הארכה זו בתשלום 5,000 ₪ למשיבה, כפיצוי על האיחור שנגרם.