לקיומה של רשת האינטרנט והנגשתה לכלל הציבור יתרונות וחסרונות רבים. אחד מהחסרונות הוא האפשרות של כל גולש להגיב ככל העולה לרוחו על כל ידיעה או כתבה שפורסמה באינטרנט, תוך שמירה על אנונימיות. ישנם מקרים בהם תגובות אלו כוללות אמירות פוגעניות, שעלולות לבזות ולהשפיל אחרים, ולעיתים אף לעלות לכדי לשון הרע. השאלה שעולה במקרים אלו היא האם על בית המשפט להורות על חשיפת פרטי הגולש. בפסק הדין שלהלן, דיון נרחב בסוגיה.
יש לך שאלה?
פורום לשון הרע
פורום נזיקין
במקרה זה, המבקש הגיש לבית המשפט ערעור על שתי החלטות קודמות, במסגרתן נדחתה בקשתו להורות על חשיפת זהות גולשים שהתבטאו בגנותו במסגרת פורומים באינטרנט. המבקש בשתי הבקשות היה מטפל אלטרנטיבי בתחום הרפואה המשלימה, שהתמחה בבעיות עור ואף ניהל אתר אינטרנט עצמאי, לרבות פורום שאלות ותשובות.
לשיטתו, באתרים שהופעלו על ידי המשיבות, הופיעו בפורומים פרסומים שהוו לשון הרע כלפיו ופגעו בשמו הטוב. פרסומים אלו נכתבו על ידי גולשים בפורום. לטענת המבקש, הפרסומים לא היו נכונים ונעשו על ידי מתחריו שביקשו את רעתו. בשני המקרים שנידונו, המבקש אף פנה למפעילות האתר והביא את דבר הפרסום לידיעתן וביקש לחשוף את כתובות ה-IP של הגולשים שפרסמו את האמור. המשיבות דחו את הבקשות וכך גם בית משפט קמא שדן בה. על כן, הוגש הערעור דנן.
המסגרת הדיונית
בפתח הדיון, השופט סקר את המצב המשפטי בישראל באשר לסוגית חשיפת זהות מפרסמים באינטרנט. מחד גיסא, בתזכיר של משרד המשפטים נקבע שלבית המשפט סמכות לתת צו למסירת מידע לזיהוי הכותב במקרה של "חשש ממשי לביצועה של עוולה". מאידך גיסא, בפסקי דין שונים שנדונו נקבעו מבחנים צרים יותר כגון, יסוד ממשי לאחריות פלילית בגין לשון הרע. כלומר, חשיפת הפרטים רק בהתקיים אינטרס ציבורי חיוני כגון שלום הציבור. השופט הדגיש שלשיטתו, המבחן שהוצע בפסיקה לפיו בית המשפט יורה על חשיפת זהות הגולש רק במקרים של עבירה פלילית, הינו צר יתר על המידה. בנוסף, נטען שמבחן זה עלול לעורר קושי ביישומו.
לאחר מכן, השופט דן בהרחבה בנושא של תחולת חוק איסור לשון הרע באינטרנט ובמאפיין המרכזי של רשת האינטרנט – אנונימיות הגולש. הוא קבע שכאשר נעשה שימוש לרעה בתכונה זו, שעלה לכדי עוולה נזיקית, לא הייתה כל מניעה להתערבות בית המשפט. קרי, קבלת החלטה בדבר חשיפת זהות הגולש חרף הפגיעה בפרטיות. הודגש שהאנונימיות לא הייתה יכולה להעניק חסינות מפני עוולה של פרסום לשון הרע, או כל הפרה אחרת של החוק. מצד שני, התערבות יתרה של בית המשפט הייתה עלולה לגרום לפגיעה בחופש הביטוי של הגולשים ויצירת "אפקט מצנן". כלומר, חשש מפני הבעת דעה חופשית ברשת.
המבחן לחשיפת זהות הגולש
לאור האמור לעיל, השופט קבע שהמבחן לחשיפת זהות גולשים באינטרנט נדרש לאזן בין חופש הביטוי ומניעת עוולות. זאת באמצעות חשיפת זהות הגולש רק מקום בו הוכח חשש ממשי לביצועה של עוולה או עבירה, כאשר התובע נדרש להראות שקמה לו זכות תביעה לו זהות הגולש הייתה ידועה מלכתחילה. כמו כן, השופט קבע דרישה ל"דבר מה נוסף" כגון: הגשת תביעה בתום לב, סיכוי זכייה טובים; מידת העניין לציבור בפרסום באינטרנט וזהות התובע; עוצמת הביטוי הפוגע; טיבו של האתר או הפורום בו הוא פורסם; האם מדובר בפרסום חד פעמי או שיטתי ועוד.
לצד שיקולים מהותיים אלו, השופט הציע לנקוט בשורה של צעדים מקדמיים טרם חשיפת זהות הגולש על ידי התובע. למשל, מיצוי האפשרויות לחשיפת הגולש האנונימי באמצעות פנייה ישירה באתר; שימוש באתר לצורך יידוע המפרסם בדבר הכוונה לחשוף את זהותו ולאפשר לו להתנגד לכך וחשיפת הזהות בשלבים – ראשית בפני בית המשפט ורק לאחר מכן בפני המבקש.
מן הכלל אל הפרט
בסופו של דבר, יישום המבחן הוביל לדחיית הערעור. כלומר, לדחיית הבקשות לחשיפת פרטי הגולשים. השופט הדגיש שבאשר לאתר הראשון בו פורסמו הדברים, תוכן הפרסום לא הקים למבקש זכות תביעה מלכתחילה. באשר לפרסום באתר השני, תוכן דברים אמנם היה בוטה יותר והקים עילת תביעה, אולם השופט קבע שלא היה ראוי ליישם את השינוי בהלכה באופן מיידי. קרי, השופט החיל על המקרה את המבחן הישן שנקבע בפסיקה לצורך חשיפת פרטי הגולשים ולאורו, דחה את הבקשה.
.jpg)
