ככלל, עקרון הצדק וההגינות הינו אחד מעקרונות היסוד בשיטת המשפט. אחת מהדוגמאות בהן העיקרון בא לידי ביטוי היא באופן ניהול המשפט. כלומר, יש לנהל משפט הוגן וצודק, בו לשני הצדדים זכות להשמיע טענותיהם ולהגיב על המיוחס. גם הגשת כתב אישום כפופה לעקרונות הצדק. כאשר הגשת כתב האישום או ההליך המשפטי לא עולים בקנה אחד עם עקרונות הצדק, לצדדים, ולנאשם בפרט, אפשרות לטעון לטענת "ההגנה מן הצדק". דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום כתב אישום
פורום פלילי
פורום רישום פלילי


במקרה זה, בית המשפט דן בשאלת תחולתה של טענת ההגנה מן הצדק בעניינו של הנאשם. ראשית הדברים בכתב אישום שהוגש נגד שני נאשמים – הנאשם דנן, אשר היה רואה החשבון שטיפל בהגשת הדוחות נשוא כתב האישום עבור הנאשם השני – הנישום עצמו. לאחר מכן, כתב האישום הופרד ובין המאשימה לנישום נחתם הסדר טיעון לפיו, האחרון יואשם בעבירת מס פחותה בחומרתה, יודה בה ויסכים לבצע עבודות שירות כעונש מאסר, לצד מאסר על תנאי ותשלום קנס. הנישום הודה והורשע. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם דנן לא שונה וחומרת העבירות בהם הוא הואשם לא הופחתה. אז, הנאשם טען לתחולתה של ההגנה מן הצדק לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי.


טיעוני הצדדים


לטענת הנאשם, אם התביעה בחרה להאשים את העבריין העיקרי – הנישום, בעבירה פחותה בחומרתה, היה עליה לעשות זאת גם כלפי הראשון. שכן, אי שינוי כתב האישום עלה לכדי אכיפה בררנית אסורה ופגיעה בעקרונות הצדק וההגינות. לטענת המאשימה, הנאשם הוא שיזם את הפעולות נשוא כתב האישום כאשר הנישום הסתמך על עצתו המוטעית. כלומר, הנישום התרשל בכך שלא בדק את טיב העצה אך לא היה מודע לכך שהוא מבצע עבירה, בעוד שהנאשם ידע שמדובר בעבירה פלילית.


הכרעה


בפתח הדיון השופט קבע שעמדתה של המאשימה בתיק זה הייתה בעייתית. שכן, המאשימה טענה דבר והיפוכו. מחד גיסא, היא טענה שהנישום עבר את העבירה ברשלנות בעוד שלנאשם דנן הייתה מחשבה פלילית. מאידך גיסא, כתב האישום המרכזי הוגש נגד הנישום והנאשם הוגדר כמסייע. אולם, לאחר החתימה על הסדר הטיעון כתב האישום נגד הנאשם לא שונה ובכך המאשימה ביקשה מבית המשפט והציבור להאמין שהראשון הוא שהיה האחראי המרכזי. כלומר, שהנאשם החליט לעבור עבירת מס חמורה בעוד שהוא שמר את משמעות המעשים מהנישום, ונמנע מלהסביר לו אודות מהות הדוחות. השופט קבע שטענה זו לא הייתה סבירה ולכן היא נדחתה.


עוד נקבע שמאחר שהנאשם הוגדר כמסייע מלכתחילה, לא היה ניתן להרשיעו בעבירה חמורה יותר מאשר את העבריין העיקרי. השופט הוסיף וקבע ששני כתבי האישום לקו בפגם נוסף של העלאת טיעון עובדתי סותר. כלומר, בכתב האישום נגד הנישום נטען דבר אחד, והיפוכו העובדתי נטען בכתב האישום נגד הנאשם. על כן, השופט קבע שעמדתה של התביעה בעניינו של הנאשם נעדרה סבירות עניינית ומשפטית ועלתה לכדי אכיפה בררנית ופגיעה בעקרונות הצדק. לפיכך, הוחלט על תיקון כתב האישום כך שלנאשם יוחסה אותה עבירה שיוחסה לנישום.