בשנת 1954, חוקקה כנסת ישראל את חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט). החוק נחקק לאחר שורה של מקרים בהם חדרו אזרחים זרים לשטח ישראל על מנת לבצע פיגועי טרור. במשך השנים, כמעט לא נעשה שימוש בחוק. אולם, בשנות האלפיים, החלו להגיע לישראל אזרחים מארצות אפריקה, דרך מצרים. אלו הגיעו לישראל על מנת לעבוד ולא לבצע פיגועים. משכך, עלתה השאלה האם ניתן להחיל על אותם מסתננים את החוק (למרות שמטרת חקיקתו הייתה להגן על ביטחון המדינה). סוגיה זו נידונה בפסקי דין רבים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום פלילי


במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו של המשיב. על פי כתב האישום, המשיב שהה שלא כדין בישראל, לאחר שהגיע למדינה בשנת 2003 ממדינת גינאה. לאחר הגעתו לישראל, הוא סייע לנתינים זרים ממדינות אפריקה להיכנס שלא כחוק למדינה, והפיק מכך רווח כלכלי.

 

על פי הנטען, תפקידו של המשיב היה לאתר בגינאה ובמדינות אחרות אזרחים זרים שהיו מעוניינים להגיע לישראל. לאחר איתורם, המשיב הציג להם מצג שווא לפיו הם יקבלו אישור עבודה חוקי בארץ. כל אחד מהנתינים הזרים שילם למשיב, ולאנשים נוספים שהיו מעורבים בהברחה, סכום שנע החל מ- 4,000 דולר ועד 6,000 דולר עבור הסיוע בהגעה לישראל. בשל מעורבות המשיב ברשת ההברחה, הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה. בנוסף, המשיב הואשם והורשע בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל.


עם זאת, בית משפט קמא לא הרשיע את המשיב בעבירות על פי החוק למניעת הסתננות. על פי קביעת הערכאה הדיונית, מטרת חוק ההסתננות לחזק את ביטחון המדינה והוא חל על מי שנכנס לישראל במטרה לפגוע באזרחים. מנגד, חוק הכניסה לישראל חל על כל הזרים ששוהים במדינה ללא היתר כדין. נפסק כי במקרה זה, לא הייתה פגיעה בביטחון המדינה ולכן לא היה מקום להרשיע את המשיב בעבירות על פי חוק ההסתננות.


לבסוף, הוטלו על המשיב 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכמו כן, הוא חויב בתשלום קנס בסך 50 אלף ₪. על החלטות אלו ערערו שני הצדדים.


טיעוני הצדדים


המדינה, המערערת, טענה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו שחוק ההסתננות לא חל על מעשי המשיב. לדידה, היה ראוי להחיל את החוק על כל אדם שנכנס למדינה שלא כדין, לאחר ששהה באחת מהמדינות שפורטו בחוק. המערערת הוסיפה כי חוק זה חל גם על אוכלוסיית הזרים שהסתננו למדינה דרך גבול מצרים.

 

בנוסף, נטען כי היה ניתן להחיל במקביל את חוק ההסתננות וחוק הכניסה לישראל, והחלתו של האחרון לא מנעה את השימוש בראשון. המערערת הוסיפה וטענה כי הדגש בחוק ההסתננות היה על עצם הכניסה שלא כדין לישראל ולא על מטרת הכניסה. מנגד, המשיב ביקש להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה. בנוסף, הוא ביקש להפחית מחומרתו של גזר הדין.


תחולת חוק ההסתננות


בפתח הדיון, השופט ציין כי בפסיקה עלו שתי פרשנויות לחוק ההסתננות. מהגישה הראשונה עלה כי מטרת החוק להתמודד עם תופעת ההסתננות למטרות טרור וחבלה, כאשר החוק לא חל על כניסה לישראל למטרות עבודה. מנגד, על פי הגישה השנייה מטרתו של החוק להתמודד גם עם בעיית ההסתננות למטרות עבודה. השופט קבע כי החלטתו של בית משפט קמא ביטאה את הגישה הראשונה. עם זאת, לדידו, גישה זו לא עלתה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים.

 

שכן, על פי פסיקות אלו, מי שנכנס לישראל דרך גבול מצרים לשם עבודה, ניתן היה להחיל עליו את חוק ההסתננות. השופט הוסיף וטען כי החוק חשף את דעתו של המחוקק, לפיה עצם הכניסה לישראל שלא כדין, דרך המדינות שהוזכרו בחוק היוותה כשלעצמה סיכון ביטחוני. כלומר, לא הייתה משמעות למטרת ההגעה ארצה. משכך, הוחלט להרשיע את המשיב גם בעבירות שיוחסו לו על פי חוק ההסתננות.


הערעור על העונש


לטענת המערערת, בית המשפט קמא שגה לאחר שהטיל על המשיב עונש מופחת וקל מידי ביחס לעבירות בהן הורשע. המערערת הדגישה את העובדה שהעבירות בוצעו בזמן שהמשיב שהה שלא כדין במדינה. לכן, נסיבות ביצוע העבירות, התחכום ומשך הזמן בו בוצעו הצדיקו החמרה בעונשו של המשיב.


מנגד, המשיב טען כי העונש לא התייחס לנסיבות חייו המיוחדות: העובדה שאשתו ובתו גורשו מישראל חזרה לגינאה, והיו מצויות במצב בריאותי וכלכלי קשה. בנוסף, אביו שנותר אף הוא בגינאה היה חולה מאוד. כמו כן, הודגש כי המשיב נעדר עבר פלילי ומצבו הכלכלי בארץ היה קשה. לאור חוסר יכולתו של המשיב לעמוד בתשלום הקנס, הוא ביקש מבית המשפט להמירו בתקופת מאסר נוספת.


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט קיבל את עמדת המערערת לעניין גזר הדין. הוא ציין כי מעשיו של המשיב היו חמורים: הוא הבריח אנשים רבים, במשך תקופה ארוכה, והרוויח מכך סכומי כסף לא מבוטלים. על כן, הוחלט להחמיר את עונשו של המשיב. השופט ציין כי המשיב הגיע לישראל וביצע עבירות, ועל כן היה עליו לצפות את הענשתו העתידית. בנוסף, טענתיו של המשיב לעניין נסיבותיו האישיות ומצב משפחתו במולדת לא הוכחו. על כן, הוחלט לקבל את ערעור המאשימה ולהאריך את תקופת המאסר בפועל לארבע שנים. בד בבד, בית המשפט קיבל את בקשת המשיב והורה על ביטול תשלום הקנס.