מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית משפט השלום בתל אביב, ניתן פסק דין מפי כבוד השופטת חנה פלינר בעניין ת"א 55163/04 מנשה אמיר (ע"י עו"ד עזאר אברהם) נ' מוטי מסילתי ואח' (ע"י עו"ד אסף ורשה).

מדובר בתאונת דרכים בין שני רכבים, שהתרחשה בגבעת שמואל. הרכב בו נהג מוטי מסילתי (להלן: "מסילתי") פנה בצומת, מבלי לוודא שהוא פנוי, וכך אירעה התאונה. במועד התאונה היה מבוטח רכב זה ב"כּלל" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כּלל"). כתוצאה מהתאונה ניזוק רכבו של מנשה אמיר (להלן: "אמיר") מסוג דייהטסו (להלן: "דייהטסו"). הדייהטסו נפגעה באופן כזה שהיא הוכרזה כאובדן מוחלט. אמיר לא הגיש כל חוות דעת בגין נזקי הדייהטסו, וטען שיש לפצותו בהסתמך על מחירון לוי יצחק.

מסילתי כלל לא התכחש לאחריותו לתאונה, וכל שטען היה, כי הרכב בו נהג, מבוטח בביטוח מקיף, ולכן חובת התשלום היא על "כּלל".

"כּלל" סירבה לשלם לבעלי הדייהטסו את דמי הביטוח. לטענתה, הצדדים המעורבים ביימו את התאונה, וניסו לרמות את חברת הביטוח. בעלי הדייהטסו לא הצליח למכור את הרכב במשך חצי שנה עובר לתאונה, המניע לרצון למכור את הרכב היה הרצון לנסוע לטיול במזרח הרחוק. לטענת "כּלל", אין די בהפנייתו של אמיר למחירון לוי יצחק, שכן לא הוכח שוויו של הרכב.

"כּלל" התבקשה להגיש ראיות לעניין שווי הרכב, אך משלא עשתה זאת, התבסס בית המשפט בהחלטותיו הקודמות על כתב התביעה המבוסס על מחירון לוי יצחק.


האם התאונה בוימה?

כדי להוכיח בִּיוּם צריכה "כלל" להוכיח שיתוף פעולה מוקדם בין אמיר לבין מסילתי ושאר הגורמים המעורבים, הכל במטרה לביים תאונה מוזמנת מראש. "כּלל" לא הוכיחה כל קשר מוקדם בין הגורמים המעורבים בתאונה. כל הסתירות שהתעוררו במהלך המשפט, ועליהן מנסה "כּלל" לבסס הגנתה, אינן מקימות את נטל ההוכחה, הדרוש להוכחת טענת מרמה בתביעת תגמולי ביטוח.

הלכה פסוקה היא, שכאשר אחד הצדדים מעורר חשד למעורבות לפלילים הוא יוצא ידי חובה רק "אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיו" (ע"א 678/88 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ).

השופטת פלינר קבעה לעניין טענת המניע של "כּלל", כי אין לה כל בסיס. גם אם אכן מתקבלת טענתה של "כּלל", ואמיר רצה להתפטר מרכבו, ורצה לטוס למזרח הרחוק, עדיין אין זה הגיוני לבוא ולהתנגש ברכב, וליצור סיכון לנזק בנפש, כשכלל לא ידוע אם קיים כיסוי ביטוחי מתאים. על "כּלל" לבוא ולהוכיח שהתאונה הוזמנה ותוכננה מראש ואותו מניע תוכנן בקפידה. היות ו"כּלל" לא הוכיחה זאת הרי שהדבר נשאר בגדר השערות בלבד.

לשאלת המניע, אל לנו להתעלם מהיעדרו של המניע של בעלי הרכב הפוגע. כל תאונה גוררת תשלום השתתפות עצמית, ייקור פרמיות ונזק לאותו רכב. אין זה סביר שבעלי רכב מסוים ייתן ידו לבִיוּם תאונה בנסיבות המקרה. בהקשר זה "כּלל" לא מציינת דבר וחצי דבר ולא בכדי.

אשר על כן, השופטת פלינר קבעה ש"כּלל" צריכה לשלם לאמיר את שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה הנדונה.

כאמור, לא הוגשה כל חוות דעת שמאי לגבי שווי הרכב. הדייהטסו נבדקה על ידי שמאי מטעם "כּלל", וחרף זאת לא הוצגה כל חוות דעת מטעמה. השופטת פלינר קיבלה את עמדתו של אמיר, שטען שלא סבר, כי "כּלל" תתכחש לחובתה לתשלום, ולכן לא הצטייד בחוות דעת מטעמו. בהיעדר ראיות הסותרות את קביעת מחירון לוי יצחק יש לאמץ את קביעת המחירון או כדברי השופטת פלינר "... בהיעדר כל ראיה אחרת, רשאי בית המשפט להסיק כי הנתון השאוב מן המחירון של מר יצחק לוי היא ראייה מספקת על פי הכללים החלים...".

לאור כל האמור לעיל, תביעתו של אמיר התקבלה ועל "כּלל" לשלם לו הפיצוי בהתאם לשווי הרכב לפי מחירון לוי יצחק, דהיינו, 15,000 ₪.