פרסום בפייסבוק: הבעת דעה או דיבה אסורה?

האינטרנט הביא ללא מעט שינויים בעולם שלנו, המשמעותי ביותר הוא היכולת לפרסום מהיר, זול וזמין לכל אחד ובעיקר הדבר נפוץ ברשתות החברתיות. אופיין הייחודי של רשתות אלו, יוצר תחושה כי מותר לומר בהן הכל ללא כל חשש מתביעה, אולם תחושה זו אינה נכונה.

פרסום ברשת הפייסבוק אינו שונה מכל פרסום פומבי אחר ועל כן, כאשר מדובר בפרסום פוגעני, המפרסם חשוף לתביעת לשון הרע, על כל המשמעויות שבכך. בשונה מפרסומים רבים אחרים ברשת, הפרסום בפייסבוק, אינו נהנה מאנונימיות ובשל כך, ניתן לאתר בקלות את זהות המפרסם ולהטיל עליו אחריות נזיקית בגין הוצאת לשון הרע.

חוק איסור לשון הרע קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [או]; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". כלומר, כמעט כל אמירה עובדתית שיכולה להיות שלילית על אדם היא לשון הרע.

כיוון שכל דבר יכול להיות לשון הרע, הרי שהיו דרושות מספר הגנות בלשון הרע. הגנות אלו מאפשרות להגדיר מספר ביטויים, אשר למרות היותם לשון הרע הם לא יזכו את הנפגע בפיצוי.

באופן כללי, ישנן שלוש הגנות: פרסום מותר (סעיף 13), פרסום אמיתי (סעיף 14) ופרסום בתום הלב (סעיף 15). מאמר זה יתמקד באלו הרלוונטיים לפרסום בפייסבוק.

ההגנה העיקרית הראשונה הינה הגנת אמת הפרסום אשר לפיה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כלומר, יש שתי דרישות: ראשית שהפרסום יהיה אמיתי, ושנית, שיהיה אינטרס ציבורי.

אם כך, מהי אמת? בית המשפט פסק כבר כי האמת לא חייבת להיות אמת מדעית, אלא האמת שהיתה ידועה למפרסם, ובכל מקרה תמיד עדיף שהיו הוכחות ברורות ביחס לכך שהפרסום הינו אמת, בראיות אובייקטיביות כמו סרטון או הקלטה, מסמך כתוב וכדומה.

אולם יש לבחון היבט מהותי נוסף והוא שיהיה אינטרס ציבורי בפרסום. בית המשפט העליון פסק כי "יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת".

לדוגמא, פרסום אודות עניינים אינטימיים של פלוני, הגם שהינן אמת, לא מצמיחה לציבור כל תועלת אלא יש בזה רק היבט רכילותי שאין בו כל אינטרס ציבורי. לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה בזולת, בבעלי חיים וכדומה , ברור שיש בכך עניין ציבורי מובהק.

ההגנה המהותית השנייה היא הגנת תום הלב. באופן כללי, הגנה זו היא הגנה של הבעת דעה או פרסומים שיש בהם קיומה של חובה מוסרית או חוקית בין המפרסם לנפגע. כאן מדובר בהגנה הסובייקטיבית ביותר: אם במקרה של אמת הפרסום ניתן לבחון לפחות אם האמירה היא אמיתית ואז לנסות לבדוק עניין ציבורי; כאן, הגבול בין דעה לעובדה מיטשטש.

להבדיל מעובדה, טיבה של דעה אינה יכולה להיבחן במונחים של אמת ושקר. דעה בדרך כלל כוללת ביטויים ערכיים כגון: טוב, רע, יפה, מכוער, אך היא יכולה גם לתאר מציאות עובדתית כל עוד היא מנוסחת כדעה בלבד ועל כן יש לציין מפורשות כי המדובר בדעה אישית. כמו כן החוק קובע שפרסום שכזה צריך להיעשות בתום לב. במסגרת בחינת תום הלב ישקלו שיקולים כגון: מידת האמצעים שנקט המפרסם כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהובעה, מידת הסבירות של הפגיעה והאם ניתן היה להביעה באמצעים פחות פוגעניים.

האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע?

בבחינת השאלה האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע היתה מסקנתו של ביהמ"ש כי "אם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, לעיתים ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק", ובפסיקות מסוימות נקבע כי גידופים הם אכן בגדר "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, אך הדיון התמקד בשאלת ההגנות.

כך במקרה מסוים קבע הנשיא ברק, כי דימויו של אדם כעכבר אמנם מעורר אצל הקורא הסביר תחושה של דחייה וגועל, אך השתכנע כי דימוי זה לא נועד להפשיט את הנפגע ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר וכי האדם הסביר לא יראה בביטוי זה כביטוי פוגע, וזאת כאשר מנתחים את הביטוי בהקשרו הכללי ובהתחשב בהתנהגותו של הנפגע.

במקרה אחר במהלך ויכוח צעקה הנתבעת לעבר התובע "מנוול", "נוכל" ו"תישאר נכה מסכן כל החיים", ביהמ"ש קבע, כי יש באמרות אלו "לשון הרע"; אך לגבי האמרות "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" נקבע כי קיימת לנתבעת ההגנה בתביעה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין - מעשה של מה בכך.

במקרה נוסף בו הטיחה הנתבעת בתובע אמירות כגון: "אתה טיפש", "אתה עורך דין קטן"; שם קבע ביהמ"ש כי דברי הנתבעת היו "בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע, ונאמרו בקונטקסט הכללי באופן שאינן מהווים לשון הרע".

כאשר מדובר במי שמבקש לפרסם בפייסבוק נתונים אשר מהווים לשון הרע כלפי אדם או אישיות משפטית אחרת, יש להקפיד לציין עובדות רק כאשר אתה משוכנע באמיתות אותן עובדות וכאשר בידך ראיות אובייקטיביות לעובדות אלו.