דייר ממשיך בדיור הציבורי- האם הנכד זכאי לדיור ציבורי במקום הסבתא שנפטרה?

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התש"ח- 1998 הוא לכל הדעות אחד מהחוקים החברתיים החשובים שחוקקו בשנים האחרונות.
החוק מעניק סיוע לאוכלוסיה מעוטת יכולת המצויה בתחתית המדרג הסוציו אקונומי, ומאפשר לה קורת גג בטוחה וודאית.
הזכות המוענקת מכח החוק איננה ניתנת להורשה, אך נקבע בחוק כי לאחר שהדייר המקורי נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יוכל בן זוגו (או הידוע בציבור), ילדו, נכדו או הורהו להמשיך להתגורר בדירה (כ"דייר ממשיך") בהתקיים שני תנאים:
האחד- הדייר הממשיך התגורר עם הדייר המקורי בדירה במשך 3 שנים לפחות בסמוך לפטירת הדייר המקורי או למועד בו עבר להתגורר במוסד הסיעודי.
השני- לא היו בבעלות הדייר הממשיך דירה או מקרקעין אחרים במשך חמש השנים שקדמו למועד פטירת הדייר המקורי או למועד שבו עבר להתגורר במוסד סיעודי.
בבית משפט השלום בירושלים נדונה לאחרונה תביעה שהגיש נכד של דיירת בדירה ציבורית, אשר ביקש לחייב את חברת עמידר (בעלת הדירה) להעניק לו זכויות של "דייר ממשיך" לאחר פטירת סבתו (בש"א 2925/07 גבאי נ' עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל).
הסבתא התגוררה במשך שנים בדירה ציבורית שבבעלות עמידר ברחוב פלורנטין בירושלים וזאת עד לפטירתה בנובמבר 2006.
לטענת הנכד, חייל בשירות סדיר, הוא התגורר עם סבתו בדירה ברציפות במשך שלוש וחצי השנים שלפני פטירתה, ולפיכך, בהתאם לסעיפים 1 ו- 3 לחוק, יש לראות בו "דייר ממשיך" והוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה.
הנכד טען עוד, כי עמידר התעלמה מזכותו זו, וביום 28.2.07, עת שהה בבסיסו, עשתה לעצמה דין עצמי, תוך שימוש בכוח, ונציגיה פרצו לדירה, פינו את תכולתה והשכירו אותה, בו ביום, לדיירים אחרים.
משדרישתו להחזיר לידיו את החזקה בדירה לא הועילה, הגיש הנכד תביעה לבית המשפט נגד עמידר (ונגד הדיירים החדשים), בה ביקש להשיב את החזקה בדירה לידיו.
עמידר טענה מנגד, כי הסבתא המנוחה התגוררה בדירה בגפה, ולפיכך, לאחר פטירתה, הוחזרה הדירה למאגר הדירות הציבוריות והושכרה כדין לדיירים החדשים.
במסגרת שלב הראיות ניסה הנכד להוכיח, כי אכן התגורר עם סבתו בדירה למעלה משלוש שנים בטרם פטירתה אך נסיונותיו אלה לא צלחו.
לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט, כי גם אם בשנים האחרונות לחייה של הסבתא המנוחה סייע לה הנכד באופן משמעותי, וכתוצאה מכך אף שהה בדירתה במשך שעות רבות, הרי שהוא לא עבר להתגורר בבית סבתו באופן קבוע, אלא המשיך להתגורר בבית הוריו, הנמצא במרחק של רחוב אחד מהדירה שבה התגוררה הסבתא.
בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על ממצאים עובדתיים שהוכחו במהלך המשפט ובין היתר, על הודאתו של הנכד כי נהג להתקלח וללון בבית הוריו ועל העובדה שמדובר בדירה קטנה מאוד, שבה חדר אחד בלבד. נקבע, כי קשה לקבל את טענת הנכד (שהינו בחור צעיר) כי ישן עם סבתו באותו חדר באופן קבוע, וכי היה לו מקום להניח בחדר זה את כל חפציו האישיים ולבצע בחדר זה את כל פעולות היום-יום שלו.
גם העובדה שהנכד לא הכיר את השכנים בבניין בו מצויה דירת הסבתא ולא ידע פרטים חשובים לגבי סבתו (למשל שהיתה מטופלת על ידי עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה) עמדו לנכד לרועץ והעידו, לדידו של בית המשפט, על כך שלא התגורר עם הסבתא בדירה.
בנוסף לכך, בניגוד לחשבון החשמל של הדירה בו רשום שמו של הנכד (אשר הוצג על ידי הנכד כדי לתמוך בטענותיו), נמצא, כי ברישומים מהותיים יותר (רישומי בית הספר שבו למד, צבא ומשרד הפנים), היה רשום הנכד כמי שמתגורר בכתובת בית הוריו.
עוד נקבע, כי התובע או הוריו, מעולם לא יזמו פנייה לעמידר, כדי להודיע לה על כך שהנכד מתגורר עם סבתו, לא לפני פטירת הסבתא ואף לא לאחר שנפטרה.
משום כל אלה נקבע, כי אין לראות בתובע "דייר ממשיך" לפי החוק, ואין להעניק לו זכות מגורים בדירה.
גישת בית המשפט המתוארת בפסק הדין הנדון היא הגישה הרווחת ובכל הכבוד- היא ראויה ונכונה.
יש אכן לבחון בזכוכית מגדלת את דרישתם של קרובי משפחה של הדייר המקורי לקבל לידיהם את הזכות הנכספת ולהפוך ל"דייר ממשיך" בדירה הציבורית במקום הדייר המקורי שנפטר.
על פי נתוני משרד הבינוי והשיכון קיימת רשימה ארוכה של זכאים לדיור הציבורי (לרבות נכים ובעלי מוגבלויות שונות) העומדים בקריטריונים לקבלת דירה ציבורית אך אינם יכולים לממש את זכאותם עקב מחסור בדירות ציבוריות זמינות.
במצב מעין זה בו גובר הביקוש לדירות הציבוריות על היצע הדירות הללו ברי, כי הענקת הזכות לדייר ממשיך תמנע מנזקקים אחרים העומדים בקריטריונים לקבל דירה ציבורית. לכן, במקרים בהם לא הצליח קרובו של הדייר המקורי להוכיח היטב כי התגורר עם הדייר בדירה במשך למעלה משלוש שנים בסמוך לפטירתו וכי לא היתה לו דירה אחרת למגוריו, יש להעדיף את הפרשנות השוללת מעמד של דייר ממשיך על פני פרשנות המקיימת מעמד זה.