כיצד לסלק פולש (מסיג גבול) ולא להפר את החוק

הסגת גבול היא תופעה המתאפיינת בפלישת אדם לתחומי מקרקעין השייכים לאדם אחר במטרה לעשות בהם שימוש כלשהו לצרכיו.
באופן אינטואיטיבי ניתן לסבור, כי במקרה של פלישה או הסגת גבול רשאי בעל המקרקעין לסלק את הפולש מן המקרקעין, שהרי מדובר ברכושו וקניינו של בעל המקרקעין ונתונה לו הזכות להגן עליהם מפני פגיעה כלשהי.
מתברר, שלא כך הוא, שכן החוק אוסר על "עשיית דין עצמית" ואינו מתיר לבעל המקרקעין לפעול בכוחות עצמו לפינוי הפולש מהמקרקעין שבבעלותו, אלא בהתקיים תנאים הקבועים בחוק.
בסעיף 18 לחוק המקרקעין נקבע הסדר מפורש למקרה של פלישה למקרקעין. הסדר זה נועד לטפל בשני מצבים: 1. מקרה בו אדם מנסה לפלוש למקרקעין שלא כדין במטרה לנשל את בעל המקרקעין המחזיק בהם. 2. מקרה בו כבר פלש אדם למקרקעין ותפס אותם שלא כדין.
בכל אחד מהמקרים הנ"ל, רשאי מי שמחזיק במקרקעין כדין, להשתמש בכוח סביר כדי למנוע את הפלישה או כדי להוציא את הפולש מהמקרקעין.
ההסדר שבסעיף 18 לחוק המקרקעין קרוי "עשיית דין עצמי" והוא מותר רק בהתקיים התנאים הבאים: ראשית, על מי שפועל להדיפת הפולש להוכיח כי הוא "מחזיק כדין" במקרקעין. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי "מחזיק כדין" במקרקעין הוא מי ששולט פיזית במקרקעין (נקבע, כי שליטה פיזית אין משמעה בהכרח מגורים בפועל במקרקעין).
שנית, משך הזמן בו ניתן להפעיל כוח להוצאת הפולש מהמקרקעין הוא רק 30 יום מהמועד בו תפס הפולש את המקרקעין. היינו, לאחר חלוף 30 יום מיום תפיסת החזקה על ידי הפולש, לא ניתן להרחיקו בדרך של עשיית דין עצמית, אלא נדרשת פנייה לבית משפט אזרחי לקבלת פסק דין לפינוי כנגד הפולש.
שלישית, הכוח המופעל להוצאת הפולש חייב להיות כוח "סביר".
בהקשר זה נשאלת השאלה מה הדין במצב בו פלוני פלש למקרקעי אלמוני ובנה עליהם מבנה כלשהו. האם ניתן בנסיבות אלה להרוס את המבנה ולפנותו (ביחד עם הפולש) מהמקרקעין?
סוגיה דומה נדונה לאחרונה על ידי בית משפט השלום בנתניה (ת.א. 2047/05 בוארון ציון נ' אהרון דניאל, ניתן ביום 11.4.07).
התובע הינו בעל הזכויות בשתי חנויות ברח' היהלום 2 בנתניה אותן רכש בהסכם מיום 27.10.92. לטענת התובע, בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין בעלי המקרקעין מהם רכש את החנויות, הוא קיבל לשימושו הבלעדי שטח מאחורי חנותו לצורך הצבת מנועי קירור בחצר האחורית. עוד טען התובע, כי מאוחר יותר נחתמה תוספת להסכם לפיה ניתנה לתובע הזכות לבנות בחצר מבנה לאיחסון המנועים.
לטענתו, בלילה שבין 18-19 לינואר 2005 גילה שהנתבעים הרסו את המבנה בו נמצאים מנועי הקירור. על כן הגיש תביעה בסך של 44,670 ש"ח בגין הנזק שנגרם לו לאור הריסת המבנה.
הנתבעים טענו להגנתם, כי הם בעלי הזכויות בחצר בה בנה התובע את המבנה עבור איחסון מנועי הקירור (הנתבעים הציגו הסכם רכישה מתאים). הנתבעים הודו שאכן הרסו את המבנה משום שהוצב לטענתם על ידי התובע ללא כל זכות שבדין.
לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט, כי לתובע אכן ניתנה הזכות להציב מנועי קירור בחצר האחורית והוא אכן הציב את המנועים בחצר ואף בנה להם סוכך שהגן מפני הגשם.
עם זאת דחה בית המשפט את טענת התובע, כי במסגרת התוספת להסכם שנחתמה מאוחר יותר, ניתנה לו רשות לבנות מבנה בחצר לאיחסון המנועים. נקבע, כי התובע לא היה רשאי לבנות מבנה בחצר לצורך איחסון המנועים, אלא הותר לו רק לאחסן את המנועים בחצר ללא בניית מבנה לאיחסונם.
מכלל העדויות שהוצגו בפניו קבע בית המשפט, כי המבנה הוקם על ידי התובע רק בסמוך להגשת התביעה וכי כל השנים שעברו המנועים הוצבו על הרצפה ללא מבנה. נקבע עוד, כי בניית המבנה על ידי התובע נעשתה ללא כל זכות שבדין, ותוך פגיעה בזכויות הנתבעים.
למרות שנמצא כי הקמת המבנה על ידי התובע נעשה כאמור בניגוד לדין, קבע בית המשפט כי הריסת המבנה על ידי הנתבעים מהווה הפרה של סעיף 18 לחוק המקרקעין וכי הנתבעים עשו דין לעצמם בהריסת המבנה.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי למרות שהמבנה נבנה שלא כדין על שטחם, לא היו הנתבעים רשאים לעשות דין לעצמם ולפרק את המבנה ללא קבלת היתר לכך ותוך גרימת נזק לתובע ופגיעה ברכושו, ולכן יש מקום שיפצו את התובע על נזקיו בגין הריסת המבנה. לפיכך, חויבו הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ש"ח והוצאות משפט.
על פניו נראה, כי ההסדר הקבוע בחוק עלול לגרום למצבים אבסורדיים ובלתי הוגנים בהם מסיג גבול ישתלט על מקרקעין של אדם אחר ולא ניתן יהיה לפנותו (אם חלפו 30 הימים) אלא באמצעות הליכים ארוכים ומייגעים בבית המשפט.
עם זאת, לדידי, ההסדר הקבוע בחוק הוא נכון וראוי שכן הוא משיג איזון בין האינטרס הציבורי המבקש לשלול עשיית דין עצמית (שעלולה בהעדר גבולות ומגבלות לפגוע בסדר הציבורי), לבין ההכרה ברצון הטבעי למנוע באורח עצמי, מיידי ואפקטיבי התנכלות זרים למקרקעין ולרכוש.