לא תמיד ישלם שותף דמי שימוש לשותפים האחרים

שאלה מעניינת בסוגית "דמי השימוש במקרקעין משותפים" אשר נושקת לדיני האישות, היא- מה דינו של בן זוג שעוזב דירת מגורים משותפת עקב סכסוך או פרידה? האם ובאילו נסיבות מחוייב בן הזוג שנותר בדירה לשלם לבן הזוג שעזב דמי שימוש ראויים?

בית המשפט לענייני משפחה בחדרה דן בשאלה זו באחרונה ודחה תביעת בעל לדמי שימוש מפרודתו (תמ"ש 2185/00, כבוד השופטת שפרה גליק, ניתן ביום 23.11.06).

התובע והנתבעת נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1975 ונולדו להם ארבע בנות. לאחר שנים פרץ סכסוך מר בין בני הזוג אשר הביא לסיום יחסיהם ועזיבת התובע את הבית.

בכתב התביעה שהוגש על ידי הבעל, טען האחרון, כי נאלץ לעזוב את ביתו מאחר שהנתבעת הפכה את חייו לגיהנום (הגישה נגדו תלונות סרק במשטרה וכד'), ולפיכך מאז ינואר שנת 2000 נאלץ "לנדוד בין בתי חברים ומשפחה, שם נאלץ ללון בשל העדר יכולת כלכלית". לאור כל אלה ביקש התובע לחייב את הנתבעת במחצית דמי השימוש החודשיים עבור 69 חודשים שחלפו מאז נפרדו בני הזוג ועד יום הגשת התביעה.

מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע השתהה בהגשת תביעתו (שהוגשה בחלוף 5 שנים מאז שעזב את הבית), ולכן זנח את זכות התביעה. הנתבעת טענה עוד, כי התובע אומנם היה שותף במקרקעין, אך לא היה שותף להוצאות שהוצאו בגין אחזקת בית המגורים.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים, סקר בית המשפט את ההלכה הנוהגת בעניין הנדון, לרבות הסייגים הקיימים בהפעלת הוראותיו האופרטיביות של סעיף 33 לחוק המקרקעין.

בית המשפט איזכר את ע"א 1492/00 זרקא נ' פארס, המהווה את תמצית ההלכה בעניין זה, שם נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש מתקיימת רק כאשר השותף המשתמש השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין, וכי היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים...".

בית המשפט איזכר פסק דין נוסף של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה בו נקבע ברוח ההלכה הנוהגת, כי "העובדה שעקב סכסוך עזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים- אפילו מרצונו אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זה הזכות לשכר ראוי עבור השימוש ומאידך, נאמר כי אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה, הופך באחת לשוכר בעל כורחו..." (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני).

לאור ההלכה הפסוקה, נקבע כי יש לדחות את תביעת דמי השימוש שהגיש הבעל וזאת מן הטעם שלא הוצגה על ידו כל תשתית ראייתית, לפיה מישהו אילץ אותו לעזוב את דירת הצדדים, וכי ה"אילוץ" היחידי, אם בכלל, היה נעוץ בעובדה, שהתובע הורחק בצו הגנה מדירת הצדדים (בית המשפט מתבסס בעניין זה על ההלכה הקובעת, כי שותף שהורחק מנכס בצו הרחקה שיפוטי, אינו זכאי לדמי שימוש ראויים).

לדידי, נותרה בעינה התהייה האם לא נכון וראוי ליתן פרשנות רחבה יותר למונחים "אילוץ" ו- "מניעת שימוש" בנסיבות מעין אלה. הרי ברי, שפרשנות מצמצמת כפי שניתנה בפסק הדין הנ"ל עלולה להביא להתעקשות שני בני הזוג שלא לעזוב את הדירה המשותפת (כמי שנאחזים בקרנות המזבח), זאת למרות העובדה שבא קץ לחייהם המשותפים. בכך עלול להגרם לשני בני הזוג (ובוודאי גם לילדיהם) נזק שערכו רב מערך דמי השימוש.