אחת הרעות החולות הפושטות בקרב אוכלוסיית הנשים הגרושות המטופלות לבדן בילדים קטינים ונושאות על כתפיהן את עול פרנסת המשפחה, היא חוסר הסיוע הכלכלי מצד בעליהן לשעבר.


רבות מנשים אלה תולות את יהבן בקבלת סכום המזונות שנפסק לטובתן במסגרת הליכי הגירושין, בסוברן, כי סכום זה יהווה בסיס לכלכלת הבית ויאפשר תנאי מחיה הולמים לילדיהן הקטינים.


ברם, לא אחת, בוחרים הבעלים לשעבר להתעלם מפסק הדין שנקבע בסיום הליכי הגירושין ומחובתם לשלם את מזונות ילדיהם ומפנים עורף לדרישות הגרושה תוך סירוב לתת כתף במאמץ לממן את הוצאות המחיה והבית ולשלם את תשלומי המזונות בהם חויבו על פי פסק הדין (ההלכה הקיימת לפיה על אב המשפחה חלה החובה לזון את ילדיו במקרה של פרידת ההורים הינו נושא חשוב וראוי לדיון אך לא ידון במסגרת רשימה זו).


אם בכך לא די, קיימים מקרים בהם אין ביכולתו של הבעל הגרוש לזון את ילדיו בשל מצוקה כלכלית בה הוא מצוי, או אליה התדרדר לאחר פירוק המשפחה.


במקרה זה, הוענקה לגרושה המחזיקה בפסק דין למזונות ואינה מקבלת מזונות אלה מבעלה לשעבר, הזכות לקבל מזונות מהמוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972.


אולם, גם זכותה זו כפופה למספר תנאים בהם עליה לעמוד, ובכללם "מבחן הכנסות" הקובע רף הכנסה מסוים אשר השתכרות העולה על הקבוע בו, תשלול את הזכאות מידיה.


תכלית חוק המזונות (הבטחת תשלום) ראויה ביותר ומסייעת לנשים מסורבות מזונות להמשיך במסע הקיום היומיומי, אולם אין הוא מגיש סעד לנשים רבות המצויות במצוקה קשה.


מקרה אחד מיני רבים, בו בולטת אוזלת ידו של ההסדר החקיקתי הוא זה, בו הבעל הגרוש לא רק מסרב לשלם לגרושתו את מזונות ילדיו, אלא מגדיל לעשות ומתוך רצון להתחמק מידיה של הגרושה או לחילופין מידו של המוסד לביטוח לאומי ששילם לגרושה את המזונות וכעת חפץ לגבותם ממנו, מכריז על עצמו פושט רגל.


משמעותה המיידית של הכרזה מעין זו כפי שנקבע בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980, הינה עצירתם ומניעתם של הליכים משפטים נגד הבעל החייב, לרבות הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב המזונות בהן נקטה הגרושה או שחפצה לנקוט בהם.


אם בכך לא סגי, הרי ישנה אפשרות סבירה ביותר שתהא הגרושה מצויה במצב ביש בו אינה מקבלת את דמי המזונות ובמסגרת מאמציה לפרנס את ילדיה היא משתכרת אך מעט מעל לרף הקבוע בתקנות ביטוח לאומי ומשכך, אין היא זכאית לדמי המזונות מהמוסד לביטוח לאומי.


למצוקתה זו של הגרושה מתווספת העובדה, כי בעלה לשעבר הכריז על עצמו כפושט רגל על מנת להתחמק מנושיו וממנה, ועל כן הליכי ההוצאה לפועל בהן נקטה לגביית חובו כלפיה נעצרו כליל ואין באפשרותה להמשיך בהם.


כך, עומדת הגרושה חסרת אונים כשהיא מצויה במצוקה כלכלית קשה, ללא עזרה וסיוע מאבי ילדיה, ללא סיוע מהמוסד לביטוח לאומי ואף ללא יכולת לגבות את חוב המזונות באמצעות הליכי גביה בלשכת ההוצאה לפועל.
ואולם, בטרם תאבד תקוותה, יתכן ותבוא ישועתה דווקא מפקודת פשיטת הרגל אשר תחת כנפיה מסתתר בעלה לשעבר מפני נושיו ומפניה.


תקווה זו ניתן לתלות בסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל שעניינו הקצבה לזכאי למזונות.


מדובר במזונות שמועד תשלומם חל לאחר מועד מתן צו הכינוס נגד הבעל החייב, ואשר אינם בגדר חוב בר-תביעה בהליכי פשיטת הרגל, זאת להבדיל מחוב עבר של דמי מזונות, שמועד תשלומו חל טרם מתן הצו.


תכליתו של סעיף 128 לפקודה היא מתן רשות לבית המשפט של פשיטת הרגל לקצוב סכומים מקופת כינוס הנכסים לטובת בן משפחת החייב במזונותיו הוא חב, תוך מתן מעמד מיוחד לחוב המזונות בין יתר חובות החייב.


באמצעות סעיף זה, רשאי בית המשפט (אין מוטלת עליו חובה לעשות כן) להעדיף במסגרת מלאכת האיזון בה הוא נוקט, את חוב המזונות על פני חובות אחרים של החייב כלפי נושים אחרים, תוך שהוא מאפשר נגיסה ישירה מקופת הכינוס לטובת הגרושה.


באופן תמוה, קיימת פסיקה מעטה יחסית בה עשה בית המשפט שימוש ברשות שנתן בידו המחוקק במסגרת סעיף 128 לפקודה וזאת משום מיעוט המקרים בהם התבקש לעשות כן.


הסבר אפשרי לעובדה זו, הוא עירוב התחומים המשפטיים המתקיים בעניין כגון זה, שכן שזורים כאן עניינים מדיני המשפחה והמזונות מחד ומדיני פשיטת הרגל מאידך, ומיצוי נכון ומירבי של זכויות האשה הנפגעת דורש מיומנות והכרת תחומים אלה גם יחד.


מבין פסקי הדין המעטים שניתנו בעניין זה, ראוי לציין את פסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ורדה אלשייך, שניתן ביום 29.6.2004 (פש"ר 1831/00 סקס נ' סקס ואח'), בו נקבע, כי צרכיו של נזקק המזונות (חשובים כאשר יהיו), בשלב זה, אינם מהווים עוד חזות הכל ועל בית המשפט להעמיד את צרכיו לצד צרכיהם של הנושים האחרים ולבצע איזון על-ידי דיני חדלות הפרעון.


פסק דין נוסף בו עשה בית המשפט שימוש בסעיף 128 לפקודה הוא פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה רון שפירא, שניתן ביום 8.4.2002 (פש"ר 1055/96 המוסד לביטוח לאומי נ' הכונס הרשמי ואח'), בו נקבע כי מטרת סעיף 128 לפקודה לא היתה להעניק לזכאי למזונות או מי שבא בנעליו, זכויות יתר על אלה שנקבעו בפקודה לנושה רגיל, על חשבון יתר נושיו של החייב. בית המשפט מנמק גישתו זו בין היתר, ביתרון ממנו נהנה נושה המזונות ואינו נופל בחזקתם של הנושים האחרים, מקום בו ניתן צו הפטר.


במקרה זה, על כל הנושים הבלתי מובטחים יחול צו הפטר שינתן, אם יינתן, כנגד החייב והם יוכלו לקבל רק את חלקם מהכספים שנצברו בקופת הכינוס, וזאת לאחר תשלום חובות בדין קדימה, ולא יוכלו להמשיך בהליכי גבייה כנגד החייב. לעומתם, יוכל נושה המזונות (אשת החייב או המוסד לביטוח לאומי) להמשיך ולנקוט הליכי גביה כנגד החייב בגין חוב המזונות גם לאחר שיסתיימו הליכי פשיטת הרגל במתן צו ההפטר (סעיף 96 (א) לפקודת פשיטת הרגל).


דומה, כי גישת הפסיקה אינה מקילה עם נושה המזונות ודורשת עריכת איזון נוקשה בינו לבין הנושים האחרים, תוך שהיא בוחנת את יכולת הנשיה של כל אחד מנושי החייב בפרספקטיבה רחבה ובטווח של זמן, לרבות התיחסות לאפשרות העתידית והבלתי וודאית של גביית חוב המזונות לאחר מתן צו הפטר.


למרות גישתו הנוקשה של בית המשפט של פשיטת הרגל כלפי נושה המזונות ונטייתו לערוך איזון דווקני בין נושי החייב, ראוי לה לגרושה המצויה במצוקה, כי במסגרת מיצוי זכויותיה שבדין, תפנה לבית המשפט של פשיטת הרגל לקבלת הסעד הנדון, שכן קיימת סבירות רבה שבנסיבות מתאימות סעד זה ינתן לה על אף הכל.

האמור לעיל אינו מהווה יעוץ משפטי.

 


עודכן ב: 29/06/2015