ברמה העקרונית ובניגוד לדעה הרווחת בציבור, בגידה של מי מבני הזוג האחד ברעהו אין משמעותה בהכרח פגיעה באופן חלוקת רכוש המשותף של בני הזוג, כזה שנצבר במהלך החיים המשותפים. זהו הכלל, אמנם יש יוצא מן הכלל וצריך לבחון כל מקרה לגופו.


טרם נתייחס לשאלה העקרונית באשר לפגיעה באופן חלוקת הרכוש בעקבות בגידה של מי מהצדדים, נבחן תחילה האם יש לבגידה משמעות אחרת במסגרת הליכי הגירושין?


האם בגידה תזכה בפיצויים או בתשלום מזונות וכתובה?


ובכן לא פעם מי שנבגד רץ אץ לבית המשפט או לבית הדין הרבני, ותובע פיצויים בגין נזקי הבגידה שנגרמו לו, בין השאר כאב, סבל ועוגמת נפש. אלא שהחוק והפסיקה של בתי המשפט בהקשר זה, קבעו זה מכבר כי אין כל מקום לחייב את הצד הבוגד בפיצויים לצד הנבגד.


הדברים עלו ביתר שאת בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8489-12 במסגרת תיק בו תבע הבעל שנבגד את המאהב דווקא, בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות מערכת היחסים שניהלה אשתו עמו.


אלא שבית המשפט קבע כי אין כאן עניין של הפרת חוק, אלא עניין שברגש, ועל כן לא ניתן לחייב את המאהב או את האישה שבגדה בבעלה בפיצוי בגין נזקיו, הגם שאין ספק שהוא סבל וסובל בשל הפגיעה הטמונה מעצם הבגידה בזוגיות כשלעצמה.


לבגידה מאידך יש משמעות כמובן בשאלת מזונות אישה וכתובתה, ואין ולא יכול להיות צל של ספק כי בעל המוכיח כי אשתו בגדה בו, בהחלט ישלול את זכותה לכתובה ותוספת כתובה וכמובן מזונותיה (מזונות אישה) בהיותה "נואפת". לעומת זאת בעל שיבגוד באשתו "רועה זונות ומוציא ממון" יחויב בדרך כלל בכתובתה של האישה.


אין כל קשר בין בגידה הן של הגבר והן של האישה ולבין שאלת משמורת הילדים או מזונותיהם, ובזה אין כל מחלוקת משאין מענישים אדם בשל מעשה הנעוץ ברגש בכל הנוגע לשאלת טובת הילדים.


מה דין הרכוש המשותף כשמוכחת בגידה?


ובכן ברמה העקרונית ניתן לומר, שברב הסוחף של המקרים לפי הפסיקה, הרי שאין כל קשר בין בגידה לבין אופן חלוקת הרכוש המשותף, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע חלוקה שוויונית של כלל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ואין נפקא מינה מי שילם יותר עבורו ועל שם מי הוא נרשם.


הדברים אף מצאו ביטוי בפסק דין בבלי בבג"צ 1000/92 המפורסם, שם קבע בית המשפט העליון כי הוראות חוק יחסי ממון מחייבות גם את בית הדין הרבני, ומשום שכך בפסק דין תקדימי בבג"צ 8928/92 בוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שבמסגרתו נקבע כי האישה לא תהיה זכאית לזכויות סוציאליות של בעלה בשל בגידתה בו.


אלא שבחלוף השנים, בית המשפט העליון הורה בבע"מ 8206/14 כי ישנם מצבי שבהם בעקבות בגידה ממושכת אפשר להצביע על "שותפות מוחלשת", וכי צדק בית המשפט לענייני משפחה שהורה על חלוקת זכויות בין בעל ואישה בשיעור של 70% - 30% לרעת האישה בשל הבגידה.


העדר כוונת שיתוף – יכול להפחית מזכויות על רכוש


מכאן הגיעו בהמשך בשנת 2018 שני פסקי דין שמקורם בבית הדין הרבני. הראשון שפורסם בשם הכינוי פסק דין "הבוגדת", בג"צ 4602/13, שם נקבע כי אישה שהוכח כי בגדה בבעלה לא תקבל זכויות בדירת מגורים שהייתה בבעלות בעלה טרם הנישואין, פסק דין שקיבל גושפנקא מבית המשפט העליון.


אלא שלמעשה בית המשפט לא שלל זכויות ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, פשיטא שלל מהאישה זכויות בנכס שברגיל, לפי החוק, אין היא זכאית לו משהיה בבעלות הבעל טרם הנישואין, והתייחס לבגידה כעוד שיקול המעיד על העדר כוונת שיתוף.


פסק הדין שאכן משמעותי ביותר הוא פסק דין של בית הדין הרבני בירושלים מס 992261-3 שניתן בשלהי שנת 2018. התקשורת משום מה פחות נתנה לו במה ביחס לפסק דין "הבוגדת", אם כי הוא אכן חשוב או מסוכן באשר לפרשנות הדברים ומשמעותם בזמן בגידה.


בפסק הדין נקבע כי אישה שהוכח כי בגדה בבעלה במשך עשור ברצף תקבל רק 20% מהזכויות ברכוש המשותף שנצבר במהלך אותם שנים בהן היא בגדה בבעלה, בשל השותפות המוחלשת כאמור לעיל, במקום 50% שמגיע לה לפי חוק יחסי ממון.


בסופו של יום אמנם כאמור צד שבוגד לא צפוי לפגיעה בחלקו ברכוש המשותף, אך במקרים המתאימים, כאלה שהבגידה אינה מעידה חד פעמית או קצרה, יכולה כן להוות עילה לחלוקה לא שוויונית וכמובן כל מקרה נבחן לגופו.