בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעה לפינוי מושכר שהגיש בעלים של חנות נגד בנו של דייר מוגן אשר התקשר עימו בעבר בחוזה שכירות לפי חוק הגנת הדייר. בעל החנות ביסס את תביעתו על כך שהבן נטש אותה, השכיר אותה לאחרים והפיק ממנה רווח בלתי צודק. השופט קבע כי הבן נטש את הנכס למשך יותר מארבע שנים ולא השתמש בו לצורכי פרנסתו, ולכן החליט כי עליו להתפנות מהחנות.


הבן השכיר את החנות בדמי מפתח לצד שלישי


לפי העובדות שפורטו בפסק הדין, הבעלים של החנות התקשר בחוזה שכירות לפי חוק הגנת הדייר עם אביו של הדייר הממשיך בשנת 1959. נוסף על כך, הייתה בבעלות האב עוד חנות בשוק ששימשה כבסטה למכירת ירקות, ביצים ועופות. עקב הסמיכות ביניהן, החנות שימשה כמחסן סחורות עבור הבסטה. בשנת 2014 נפטר האב והבן החל בניהול העסק המשפחתי. כעבור שנה הבן השכיר את הבסטה לצד שלישי.


הבעלים של החנות טען כי הבן משכיר את הנכס כחלק בלתי נפרד מהבסטה, כאשר החנות משמשת כמחסן לאחסון הסחורה וכמקור חשמל, בניגוד להסכם שאוסר על השכרת הנכס. עוד נטען כי הבן אינו רשאי לרשת את הזכויות של אביו בנכס כיוון שלא עבד בחנות בחצי השנה שקדמה לפטירתו. לפי גרסת הבעלים, הבן לא נמצא עוד בחנות ולכן אינו עומד בדרישות חוק הגנת הדייר ביחס לירושת הזכויות בה.


לא נעשה שימוש בחנות במשך ארבע שנים ולכן יש לפנות את הדייר


הבעלים הוסיף כי החל משנת 2015 לא נעשה שימוש בחנות, ולכן העסק שניהל האב היה לא פעיל במשך תקופה של למעלה מארבע שנים ולפיכך יש לפנות את הדייר.


מנגד, הבן טען כי אין חשיבות לעבודתו בעסק בתקופה שקדמה למותו של אביו בכל הקשור לזכאותו להגנה מכוח חוק הגנת הדייר. לדבריו יש לראות בבסטה ובחנות יחידה אחת, ולכן השימוש במחסן כחלק מהבסטה מקיים את ייעוד החוזה שהוא ממכר ירקות. עוד נטען כי בעל החנות הסכים לכך שהחנות תשמש כמחסן כבר בשנת 1995 ולכן אינו יכול לטעון כעת כי לא הסכים לכך.


הבן הכחיש כי הוא משכיר את החנות לצד שלישי, והוסיף כי עקב האיסור להשכיר את החנות לדייר משנה על פי החוזה- הוא השכיר אך ורק את הבסטה.


זכות הדיירות המוגנת אינה עוברת באופן אוטומטי ליורשים


השופט ציין כי במותו של הדייר המוגן, זכות הדיירות המוגנת שלו אינה עוברת באופן אוטומטי ליורשיו אלא רק עם התקיימם של תנאים הקבועים בחוק. בהתאם לחוק הגנת הדייר, על דייר ממשיך שמעוניין להנות מזכויות של דייר מוגן לפי החוק, יש להמשיך ולנהל בנכס המושכר את העסק שהדייר שנפטר ניהל. כמו כן, ישנו אסור להשכיר את הנכס או חלק ממנו בשכירות משנה לצד שלישי.


לפיכך, נקבע כי הבן אינו מקיים עסק משלו בחנות כפי שעשה אביו. לאחר שבחן את כלל הראיות והעדויות בתיק, השופט החליט כי הבן משכיר את החנות בשכירות משנה לצד שלישי כמקשה אחת יחד עם הבסטה. צוין כי הבסטה מקבלת את אספקת החשמל מהחנות שמשמשת גם כמקום אחסון עבור סחורות.


חוזה השכירות של הבסטה הוא חוזה מלאכותי למראית עין


השופט הבהיר כי חוזה השכירות שנעשה ביחס לבסטה הוא חוזה למראית עין שבמסגרתו הבסטה מושכרת באופן פרטני. לפי דברי השופט, הבסטה מתנהלת כפי שהתנהלה בעבר תוך שימוש בחשמל שמגיע מהחנות אשר משמשת כמחסן צמוד. על כן נקבע כי ההפרדה שעשה הבן בהסכם השכירות עם הצד השלישי היא מלאכותית, ונועדה להתגבר על האיסור להשכיר את החנות.


בהמשך השופט בחן האם הבן אכן הפסיק להשתמש בנכס כך שאינו מוגן עוד לפי חוק הגנת הדייר. הוחלט כי החנות אינה בשימוש של הבן בין אם היא מושכרת ובין אם אינה מושכרת. עוד צוין כי בשנת 2015 הבן החליט לפצל בין החנות לבסטה ולהשכיר את הבסטה באופן נפרד, ובכך יצר חוסר שימוש בחנות במשך תקופה ארוכה. על כן נקבע כי הוא לא זכאי להגנות שבחוק הגנת הדייר.

 

יש לך שאלה?

פורום דייר מוגן | דמי מפתח


בסופו של דבר השופט החליט לקבל את תביעתו של בעל החנות לפינוי הבן. נקבע כי הבן יפנה את החנות תוך 45 יום וישלם לבעלים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 שקלים.


ת"א 36370-07-16