לאחרונה, בית המשפט לענייני משפחה בצפת הכריע בתביעה אזרחית שבה אב תבע זכויות על דירת מגורים שבנו רכש ממנו בעקיפין. לפי הסיפור שהתגלה בבית המשפט, האב מכר תחילה את דירת המגורים לבת זוגו, אך היא נקלעה לקשיים כלכליים ובשל כך מכרה את הדירה לבן שביקש בעצמו למכור אותה למישהי שאינה קשורה למשפחה.


בעקבות כך, האב תבע את זכויות הבעלות שלו על אותה דירה וטען כי המטרה הייתה להשאיר את הנכס בידי בני המשפחה. לכתב התביעה צורף הסכם שלכאורה נחתם עם הבן שלפיו הוא מסכים כי זכויות הבעלות על הדירה יהיו על שם אביו. הבן טען מנגד כי הוא לא חתם על שום זיכרון דברים כזה, ואם חתימתו מופיעה על המסמך זה בגלל שהיא זויפה על ידי אביו או מישהו מטעמו.


האב טען כי ההסכם שחתם עם בת זוגו להעברת הנכס על שמה היה פיקטיבי


בחקירתו הנגדית בבית המשפט, האב טען כי חוזה המכר שעליו חתם עם בת זוגו לא היה ממשי, וכי רצה לנצל את הזכאות שלה למשכנתא על דירת המגורים. עם זאת, בת הזוג שנחקרה הודתה כי ההסכם אינו למראית עין וכי הדירה באמת נמכרה לה והנכס הועבר על שמה. היא הוסיפה כי העסקה אף דווחה לרשויות המס. לפיכך נקבע כי הסכם המכר אמיתי וכי הנכס הועבר באופן חוקי ורשמי מהאב לבת זוגו.


האב ניסה לטעון כי גם הסכם המכר בין בת הזוג ובין בנו היה פיקטיבי, אך טענתו זו נדחתה משום שבת הזוג לא הסכימה להיות צד להליך המשפטי ועדותה כנגד הטענה הייתה נדרשת בכדי להוכיח זאת. לבסוף טען האב שאף על פי שהרישום הנוכחי של הדירה הוא על שם בנו, הנכס מצוי תחת חזקתו והוא נוהג בה במה שנקרא בעגה המשפטית "מנהג בעלים". כלומר, הוא הגורם האחראי שדואג לכל מה שקשור בה ושדורש טיפול.


לבית המשפט הוגש זיכרון דברים שעליו חתום הבן ושמאשר כי הדירה בבעלות אביו


האב הראה לבית המשפט כי הוא זה שמשלם את הרוב המוחלט של החשבונות הקשורים לדירת המגורים, למשל חיובי ארנונה. עוד הוא טען שהוא זה שדואג לתחזק את הנכס, שיפץ אותו ואף השכיר אותו לגורם שלישי וגבה ממנו את דמי השכירות. הבן שהדירה המדוברת רשומה על שמו לא הכחיש את דברי אביו ואף טען כי סייע לו לאורך כל הדרך בדברים שונים הקשורים לנכס.


לבית המשפט הוגש מסמך בשם "זיכרון דברים" שלפיו הדירה אומנם תירשם על שמו של הבן, אך הבעלות האמיתית עליה תישאר בידי האב, כולל הזכויות והחובות הכרוכים בכך. המסמך אמנם נכתב בשגיאות כתיב, אך הופיעו עליו חתימות האב והבן, כולל כל פרטי ההסכם. לטענתו של האב, יש לראות בו הסכם מחייב ולפעול לפיו.


הבן הוכיח כי חתימתו שעל המסמך זויפה - תביעת האב לבעלות על הדירה נדחתה


כבר בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט, הבן טען בתוקף כי מעולם לא ערך את מסמך זיכרון הדברים, לא ראה אותו ולא חתם עליו. הוא הסביר שאם חתימתו אכן מופיעה על המסמך, הרי שהיא זויפה על ידי אביו או על ידי מישהו מטעמו, או שהושגה במרמה. מן הצד השני טען האב כי ההכחשה היא ניסיונו של הבן להתנער מהתנאים שעליהם הם הסכימו במסמך, תוך שהוא משתלט על דירה שאינה בבעלותו.


כדי לבדוק את מהימנות המסמך המדובר, בית המשפט מינה מומחה להשוואת כתבי יד שיש בידיו טכנולוגיה וידע מקצועי מתאים לבחון את החתימה. לאחר בדיקה, המומחה הגיש את חוות דעתו ובה הוא קבע באופן מפורש כי החתימה שמופיעה על המסמך היא העתק מדויק של חתימה אחרת של הבן. לדבריו, חתימה אותנטית לא יכולה להיות זהה לחלוטין לחתימה אחרת, ולכן החתימה שעל המסמך זויפה.

 

יש לך שאלה?

פורום בית משפט לענייני משפחה


לבסוף השופטת קבעה כי האב לא הצליח להוכיח שהוא הבעלים של הדירה  לפי חוק המקרקעין מבחינה רשמית, זאת מפני שהנכס רשום על שם הבן והמסמך שהוגש הוכח כמזויף. לפיכך היא קבעה כי הדירה תישאר רשומה על שם הבן, וכי האב לא יוכל לתבוע את בעלותו עליה. עוד היא קבעה כי מכורח העובדה שתביעת האב נדחתה, הוא ישלם את הוצאות המשפט של בנו ושכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 שקלים.

 

 

תמ"ש 36018-01-17