לאחרונה, בית משפט השלום בתל אביב יפו קיבל את תביעת הנזיקין שהגישה מורה, אישה כבת 60, נגד משרד החינוך שהיה מעסיקה לאורך השנים. המורה טענה כי במהלך עבודתה התגלו יבלות על מיתרי הקול בגרונה שנוצרו באופן ישיר עקב תפקידה שדרש הרמת קול מידי יום בקביעות. לדבריה, היא אולצה במסגרת עבודתה לדבר מול כיתות גדולות מלאות בתלמידים כך שלא היה מנוס מלהרים את הקול, מה שהוביל אותה לצרידות חמורה.


במהלך שנות עבודתה ולאחר שהמאמץ גרם לה ליבלות במיתרי הקול, היקף משרתה של המורה הופחת בשני שלישים כדי שתוכל לטפל בעצמה במכון ייעודי. כתוצאה מהצלחת הטיפול, היקף המשרה עלה ל-70% אך עדיין לא חזר להיקף מלא כפי שהיה לפני הפגיעה בקול. יתר על כן, בשל הנזק שנגרם לה המורה נדרשה לעבוד במשרה פקידותית במקום תפקידה הקודם, דבר שנעשה בכורח מבלי שרצתה בו.


המורה טענה שמשרד החינוך לא סיפק לה הדרכה כיצד לשמור על קולה במסגרת התפקיד


בדבריה הזכירה המורה כי כל מעסיק מחויב לספק לעובד שתחתיו מסגרת עבודה ראויה שלא תפגע בבריאותו. היא ציינה שבמקרים שבהם התפקיד מחייב פעולות מסוימות שמותירות את העובד בסיכון בריאותי, באחריות המעסיק לוודא את המצב הרפואי שלו ולספק לו אמצעים לשפרו.


המורה טענה כי משרד החינוך לא הדריך אותה איך להשתמש בקולה בצורה נכונה שתשמור עליו לאורך זמן, כך שנגרמו לה יבלות על מיתרי הקול בשל מאמץ בלתי סביר שנדרשה לו. היא צירפה חוות דעת של מומחה בתחום אף אוזן גרון שקבע כי כל עוד המורה משתמשת בקולה באופן תדיר, קיימת לה נכות בשיעור של 5-10%. לטענתו, היבלות נסוגות בזמן מנוחה אך חוזרות כאשר המורה נדרשת ללמד באופן פרונטלי.


לדבריה של המורה, מלבד אחריות משרד החינוך לספק לה אמצעים למנוע את הפגיעה שנגרמה לה, גם לאחר גילוי הנזק לא נעשתה שום התאמה בתפקידה כדי לנסות לשקם אותה מהצרידות שבה לקתה. היא טענה כי היה צריך לשבץ אותה למסגרת שתתאים ליכולתה ותיתן מנוחה לקולה. לפיכך עתרה לפיצויים מכורח הפרת חובת הזהירות של מעסיק כלפי העובד שלו.


ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי למורה לא נותרה נכות בעקבות ההצטרדות


המורה פנתה למוסד לביטוח לאומי כדי שיכיר בנזק שנגרם לה כפגיעה בעבודה. הדבר אכן הוכח ולאחר הליך משפטי של ערעור הצרידות הוכרה כמחלת מקצוע. עם זאת, הוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לא ניתן להכיר בנכות קבועה בעקבות הנזק, כיוון שהצרידות נעלמת כל עוד המורה שומרת על קולה ומאפשרת לו מנוחה ראויה.


ממשרד החינוך נטען כי לא רק שההצטרדות אינה נחשבת לנכות קבועה, אלא שהנזק כשלעצמו לא נגרם באופן ישיר מפעולת ההוראה. מדבריהם עלה כי המורה עבדה בתחום במשך 21 שנה עד שהתגלתה הצרידות, ויש להניח כי גם גילה המבוגר הוא גורם שהייתה לו השפעה על כך.


בית המשפט מינה מומחה מטעמו בתחום אף אוזן גרון, והוא קבע כי אין ספק שהפגיעה הווקאלית שנגרמה לאישה קשורה באופן ישיר לאופי עבודתה כמורה. כמו כן, הוא ציין שכדי למנוע הצטרדות ולצמצם את הנזק למיתרי הקול, משרד החינוך היה צריך להפנות מורים לקלינאי תקשורת שילמד אותם להשתמש בקול בצורה מידתית ובריאה.


השופטת קיבלה את התביעה של המורה נגד משרד החינוך ופסקה לטובתה 216 אלף שקלים פיצויים


מתוך חוות דעתו הרפואית של המומחה שמינה בית המשפט עלה כי למורה קיימת נכות קבועה בשיעור של 5% בעקבות צרידותה. המומחה חלק על הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי וטען כי לפי הממצאים הקליניים, גם כשהמורה במנוחה קיימת לה נכות בשל מרווחים בין מיתרי הקול. לפיכך, אף על פי שבדק אותה כשהייתה בשנת שבתון ולא נשמעה צרידות בקולה, הנזק במיתרי קולה עדיין התקיים, מה שנחשב לנכות קבועה.


יש לך שאלה?

פורום מחלת מקצוע


השופטת קיבלה את חוות הדעת של המומחה, וקבעה כי אחריותו של מעסיק להגן על עובדיו מסיכונים שונים במהלך עבודתם. היא הדגישה שהמעסיק לא מחויב בפיצויים על כל נזק שנגרם לעובד, אך כשמדובר בפגיעה בקולו של מורה שהוא כלי העבודה העיקרי שלו, יש לפצות את העובד על הנזקים שמשמעותם רבה עבור פוטנציאל ההשתכרות העתידי שלו.


יתר על כן, השופטת קיבלה את טענתה של המורה שמשרד החינוך לא הדריך אותה כראוי לשמור על קולה, ולכן הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה כעובדת שלו. לבסוף, פסקה השופטת סכום פיצויים של 216 אלף שקלים למורה שהצטרדה, וכן חייבה את משרד החינוך לשלם את שכר טרחת עורך דינה בסך 50 אלף שקלים.

 


ת"א 30740-02-15