ניכור הורי הינה תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם, שבאה לידי ביטוי בהתנכרות של הילדים לאחד ההורים ללא כל צידוק לכך.

 

הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעה זו וראה בה משום הפרעה היה פרופ' ריצ'ארד גרדנר, אשר טבע את המונח 'תסמונת ניכור הורי' (Parental Alienation Syndrome), מונח המשמש כיום להגדרתה של התופעה. על פי גרדנר, כל אימת שאין הצדקה לתופעה – התעללות של ההורה המנוכר בילד, הזנחה אמיתית שלו; התעלמות מצרכיו וכו', שאז אין להשתמש בתופעה כהסבר לעויינות הילד כלפיו – מי שנושא באחריות לקיומה של התופעה הוא ההורה האחר, בדרך כלל ההורה המשמורן, אשר 'שוטף את מוחו של הילד' (Programming Brainwashing Parents indoctrinations) וגורם לו "להדחקת הרגשות החיוביים שיש לו כלפי ההורה המנוכר".


גרדנר חילק את התסמונת לשלוש רמות: חמורה, מתונה וקלה – מתוך כוונה לקבוע את דרך הטיפול בבעיה ומתן פתרון לסוגיה מבחינה משפטית, לפי הרמה של התופעה במקרה נתון. שלושת הרמות נבדלות זו מזו בעוצמת הניכור ומידת התמיכה והעידוד של ההורה האחר בהתנהגות המנכרת כלפי ההורה המנוכר מחד, ובאופי היחסים בין הילד להורה המנכר, מאידך. בעוד שברמה הקלה והמתונה מצדד גרדנר בהשארת המשמורת בידי ההורה המשמורן (המנכר) וקביעת דרכי טיפול מתאימות להדברת התופעה, הרי שברמת הניכור החמורה מצדד הוא בהתערבות טיפולית אגרסיבית – מסנקציות משפטיות לרבות קנסות ועד העברת המשמורת להורה המנוכר ואף מאסר של ההורה המנכר.

 

ומהי רמת ניכור חמורה?

 

פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת – לנתק כל קשר, מכל סוג שהוא בין ההורה האחר לבין הילדים – במסגרתה הוא אינו בוחל מביקורתיות מופגנת, מהעלאת האשמות שווא ומהגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות, כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר. הילדים, שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן, חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר.

 

כתוצאה מכך, מפגינים הילדים עויינות קשה כלפיו, ביקורת כפייתית ובלתי מציאותית, ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפיו והתייחסותם אליו היא חד צדדית וחסרת אמביוולנטיות. מבחינתם, ההורה האחר הוא התגלמות "הרע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין ההורה האחר והם אינם מוכנים לשום קשר עמו.

 

במצב דברים זה, סובר גרדנר, ההורה המשמורן, המסית והמדיח, אינו יכול לתרום להדברת התופעה, בהיותו שרוי בתחושות השנאה והפחד מההורה האחר, והניכור של הילדים לא ייפסק כל זמן שהם חשופים להשפעתו של אותו הורה. לפיכך, "טיפול משמעותי יכול להינתן ולהיות בעל ערך רב לאחר שהילד יוצא מהסביבה המזיקה ויועבר לסביבה אחרת...".

 

תורתו של גרדנר זכתה לתמיכה של מספר אנשי מקצועי טיפוליים ישראליים. מנגד, זכתה היא גם לביקורת נוקבת מצד חוקרים מתחום מדעי החברה, משפטנים וארגונים שונים בטענה כי היא משוללת בסיס אמפירי הן באשר למאפייני התופעה, הן באשר לתוצאות העברת המשמורת להורה המנוכר; מטעה בשל הטשטוש בין כעס של הילדים על ההורה לבין פסיכוזה; מוגזמת בשל הערכות חסרות בסיס של מימדי התופעה ומסוכנת משום שהיא מסיטה את תשומת הלב מהאפשרות שהילד מסרב להיפגש עם ההורה בשל נזקים שנגרמו לו ממנו.

 

בית המשפט העליון הכיר בתופעה כבר לפני שנים רבות

 

בית המשפט קבע כי תופעה הניכור ההורי גורמת לסכנת ניתוק של הילדים מאחד ההורים בד בבד עם תלות יתר בהורה האחר. בית המשפט לא נדרש לאבחון התופעה והטיפול בה, הגם שמציין הוא את הוצאת הילד ממשמורתו של ההורה המנכר למשמורתו של ההורה המנוכר כפתרון המוצע על ידי גרדנר במקרים חמורים של התסמונת, ומשאיר זאת, בעקרון, לאנשי המקצוע. ההכרה לא שונתה גם בדיון הנוסף שהוגש על פסק הדין, הגם שהתוצאה התהפכה בפסקי דין מאוחרים לפרשה זו לא נעלמה מעיני בית המשפט העליון הביקורת שנמתחה על תורתו של גרדנר, עם זה, בית המשפט העליון לא מצא לנכון לדחותה, אך הבהיר, כי יש לנקוט משנה זהירות בקביעה כי אכן היא מתקיימת במקרה נתון וכי "לשם קביעת המצב לאשורו יש להסתייע בבחינתם של הגורמים המקצועיים האמונים על כך, תוך בדיקה ביקורתית של בית המשפט את המסקנות שהוגשו לו" .

 

אשר לדרכי הטיפול - בהתאם לרמת התופעה – מהקל אל הכבד – קביעת הסדרי משמורת מדויקים בין ההורים והקפדה על קיומם; טיפול בילד על ידי גורם חיצוני תוך השארת הילד בסביבתו של ההורה המנכר; ניתוק הילד לחלוטין מההורה המנכר והשמתו אצל אדם שלישי או העברתו להורה המנוכר.

 


עודכן ב: 22/01/2017