בית המשפט העליון דן לאחרונה בסוגיית דינן של הגבלות שהוטלו על חייב בהליכי הוצאה לפועל, לאחר שהחייב הגיש בקשה להסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודה. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בשאלה שטרם נדונה והוכרעה בהלכה מנחה, וכי בערכאות הדיוניות קיימות החלטות שונות בעניין.
סעיף 19א(א) לפקודה מורה כך:
"חייב שחובותיו עולים על 34,963.07 שקלים חדשים רשאי לפנות בכל עת לבית המשפט, בבקשה לאשר הצעת פשרה או הסדר עם נושיו, אף אם לא הוגשה בקשת פשיטת רגל, או אם הוגשה – כל עוד לא ניתן נגדו צו כינוס".
סעיף זה עוסק אפוא בחייב שטרם ניתן נגדו צו כינוס בהליכי פשיטת רגל. חייב כזה, שסכום חובותיו גבוה מהמצוין בסעיף, רשאי לפנות לבית המשפט – בין אם מתנהלים נגדו הליכי הוצאה לפועל, בין אם לאו – ולבקש לאשר הצעת הסדר עם נושיו. היקף שיקול דעתו של בית המשפט באישור ההצעה נקבע בסעיף-קטן 19א(ג); סעיף-קטן 19א(ה) קובע כי, ככלל, יחולו על הסדר זה הוראות הדין החלות על הסדר נושים שנערך לאחר מתן צו כינוס.
בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי חייב המבקש הסדר נושים לפי סעיף 19א, אינו נכנס תחת עוּלם של דיני פשיטת הרגל: לא מוטלות עליו הגבלות לפי סעיף 42א לפקודה, והוא אינו כפוף להוראות ולהנחיות הכנ"ר. משכך, קבע בית המשפט כי אין הצדקה לקביעה גורפת לפיה הגשת בקשה להסדר מחייבת ביטול הגבלות שהוטלו בהליך ההוצאה לפועל. אמנם, נהוג בבתי המשפט כי לאחר שהחייב מפקיד 'דמי רצינות' שנקבעו, מורה בית המשפט על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
ואולם, חייב המנהל הליך במסגרת סעיף 19א נותר כפוף למערכת ההוצאה לפועל; הוא רשאי לבקש מרשם ההוצאה לפועל ביטול הגבלות שונות שהוטלו עליו, אך הדבר מסור לשיקול דעתו של הרשם, במסגרת דיני ההוצאה לפועל. אין הצדקה להוציא את החייב מתחת כנפי מערכת ההוצאה לפועל באופן חד צדדי, ללא בסיס בדין, רק משום שהגיש בקשה להסדר. הדבר עלול ליצור נזק בלתי הפיך לנושים ואף מעורר חשש לניצול לרעה של הליך ההסדר בחוסר תום לב על-ידי חייבים.
אמנם, גם לבית המשפט נתונה סמכות להורות על ביטול הגבלות שהוטלו בהליך ההוצאה לפועל, ואולם כל מקרה צריך שיהא נדון לגופו ובהתאם לנסיבותיו. באשר להגבלות הספציפיות שהוטלו על המבקש הרי שטענותיו לעניין ביטולן לא נתמכו בתצהיר, ולא נטען כי קיימות נסיבות או כי ישנם נימוקים מיוחדים להסרתן; לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.
בית המשפט העליון החליט להעתר לבקשת רשות הערעור, ולדון בבקשה כבערעור
ביהמ"ש העליון ציין כי במישור העקרוני מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הגשת הצעת הסדר לפי סעיף 19א לפקודה אינה מחייבת ביטול הגבלות שהוטלו על המציע במסגרת ההוצאה לפועל, וכי יש לבחון כל עניין לגופו;
ביהמ"ש העליון הזכיר את הלכת הכהן (רע"א 5137/11 פלוני נ' עו"ד הכהן [פורסם בנבו] (25.10.2011)) שם דן בית משפט זה במעמדן של הגבלות שהוטלו על חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לאחר שניתן נגדו צו כינוס בהליך של פשיטת רגל. בית המשפט קבע כי מרגע שניתן צו כינוס, יש להסיר את ההגבלות שהוטלו על החייב בהליכי ההוצאה לפועל.
זאת, ראשית, על רקע התכליות השונות של הליכי ההוצאה לפועל והליכי פשיטת הרגל: הליכי ההוצאה לפועל מטרתם לסייע לזוכים לממש באופן יעיל את זכייתם ולגבות את חובם, תוך דאגה גם לצרכיו הבסיסיים של החייב; לעומת זאת, הליכי פשיטת רגל מתבצעים כאשר לחייב אין די נכסים כדי לשלם את חובותיו, ומטרתם של הליכים אלו לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין כלל נושיו בדרך היעילה והשווה ביותר, וכן לתת לחייב חדל-פירעון אפשרות לקבל הפטר ולפתוח 'דף חדש'.
עוד צויין כי ההגבלות המוטלות על חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל מטרתן, אפוא, להביא למימוש פסק הדין, בין היתר באמצעות הטלת לחץ על החייב לשלם את חובו. גם במסגרת הליכי פשיטת רגל אפשר שיוטלו על חייב הגבלות שונות, אולם תכליתן שונה: למנוע מן החייב ליצור חובות חדשים בעיצומו של הליך פשיטת הרגל.
עוד ציין בית המשפט, כי אין טעם להטיל על חייב שניתן נגדו צו כינוס הגבלות שמטרתן אכיפת תשלום החוב, שכן משעה שניתן צו כינוס נגד החייב נכסיו אינם ברשותו עוד והוא אינו רשאי כלל לפרוע בעצמו את חובו. לאור מכלול טעמים אלו, נפסק כי אין טעם בהותרת ההגבלות שהוטלו על חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל על כנן, שעה שהוא נכנס לחסות תחת כנפי הליכי פשיטת הרגל.
ואולם, ביהמ"ש העליון ציין כי אין דומה הליך הסדר לפי סעיף 19א לפקודה, למצב בו ניתן צו כינוס. כאשר ניתן צו כינוס חל סעיף 20(א) לפקודה, הקובע כי "משניתן צו כינוס [...] לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע". עיכוב ההליכים מכוחו של סעיף זה מתייחס הן להליכים שכבר נפתחו, הן להליכים עתידיים.
עם כניסתו לתוקף של צו כינוס מעוכבים אפוא ההליכים הקודמים, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת
לעומת זאת, סעיף 19א לפקודה אינו מסמיך במפורש את בית המשפט לעכב הליכים, ובכללם הליכי הוצאה לפועל, המתנהלים נגד החייב. אכן, סמכות להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בעת הגשת בקשת הסדר היא מחויבת המציאות, שכן "אין זה מתקבל על הדעת שאם הגיש החייב הצעה להסדר לפי סעיף 19א לפקודה יוכל נושה, ללא סייג, להמשיך או לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב, העלולים להכשיל את ההצעה", ואולם, סמכות זו אינה מעוגנת במפורש בהוראת החוק.
מהי, אם כן, מסגרת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להכריע בבקשות לעיכוב או לביטול הגבלות שהוטלו בהליכי הוצאה לפועל?
ביהמ"ש העליון אבחן בין הגבלות שכל עניינן הפעלת לחץ על החייב לשלם את חובותיו, ובין הגבלות שעניינן שמירה על האינטרסים הקנייניים של הנושים, באמצעות הגבלת יכולתו של החייב להשתמט מחובותיו, להבריח נכסיו או ליצור חובות חדשים. הנטיה תהא, בהעדר נימוק משכנע כי הדבר נצרך ביותר, להותיר את ההגבלות מן הסוג האחרון על כנן, ולמצער לבטלן באופן מידתי בלבד, כאשר כל עניין נדון לפי נסיבותיו. לעומת זאת, כאשר מדובר בהגבלות שעניינן הפעלת לחץ על החייב, תהא הנטייה לבטל הגבלות אלו עם תחילתו של הליך ההסדר.
עוד צויין כי יש ליתן את הדעת על עיתוי הגשת הבקשה: אינה דומה בקשה המוגשת יחד עם הגשת הצעת ההסדר, לבקשה המוגשת לאחר שאושר ההסדר (והנוגעת למשך זמן ביצועו). כל עוד לא אושר ההסדר כדין על-ידי הנושים ובית המשפט, פוחתת ההצדקה לביטול ההגבלות. בשלב זה, בית המשפט יכול לשקול את הסיכויים הלכאוריים לכך שההסדר יאושר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין. אולם לאחר שאושר ההסדר, קיימת חשיבות רבה לאפשר לחייב להוציאו אל הפועל; בשלב זה, ברגיל, אין הצדקה להותיר על כנן הגבלות המהוות אמצעי לחץ על החייב, ויש לחתור לכך שגם הגבלות אחרות לא תפגענה בסיכויי ההסדר – יחד עם החובה לשמור על האינטרסים של הנושים למקרה שההסדר לא יתממש.
מכאן כי לבית המשפט מרחב של שיקול דעת באשר לעיתוי הסרת המגבלות והיקף הסרתן.
עודכן ב: 12/02/2018