ההבדל בין נהיגה בקלות ראש לנהיגה בחוסר זהירות

השופט רועי פרי מבית המשפט לתעבורה בת"א התייחס באחת מפסיקותיו להבדל הנדרש באישום בעבירה של נהיגה בקלות ראש, לעומת עבירה של נהיגה בחוסר זהירות.

 

באותו מקרה הנאשם נהג ברכב בשעת ערב, ברחוב לוחמי גליפולי בתל-אביב, מדרום לצפון, והתקרב לכיכר עם רחוב יד לבנים, אותה שעה רכב תומר ארזואן על אופניו ברחוב יד לבנים, ממערב למזרח, ונכנס עם אופניו לכיכר עם רחוב גליפולי, משמאל לכיוון נסיעת הנאשם. בכיוון נסיעת הנאשם היה מוצב תמרור 303 (זכות קדימה לתנועה החוצה במעגל).

 

הנאשם, כך נטען, נהג בקלות ראש

 

הנאשם נכנס לכיכר, לא ציית לתמרור ובתוך כך לא נתן זכות קדימה לרוכב האופניים, חסם דרכו וכלי הרכב התנגשו.כתוצאה מהתאונה נחבל הרוכב חבלות של ממש, בדמות שבר בקרסול ימין, אשר קובע בגבס.

 

ההגנה טענה כי הנאשם עצר רכבו עובר לכניסתו לצומת ונתן זכות קדימה לשני רוכבי אופניים אחרים, שנעו בכיכר.

 

הנאשם התקדם לעבר הכיכר, או-אז התפרץ הרוכב המעורב מחלקה המרוצף ופגע בחלקו הקדמי שמאלי של רכב הנאשם. משכך נקבע התיק לשמיעת הוכחות.

 

לאחר שבית המשפט שמע עדויות הוא פסק כי אופן נהיגת הנאשם, בעת האירוע, לא הגיעה לכדי נהיגה בקלות ראש עפ"י סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), אלא לנהיגה בחוסר זהירות, בהתאם לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

 

לכן הורה על זיכויו מעבירה של נהיגה בקלות ראש ולהרשיעו בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי ציות לתמרור 303 וגרימת חבלה של ממש לאדם, בניגוד לסעיף 38(3) לפקודה.

 

השופט ציין כי להתרשמותו מהראיות הנאשם נהג במהירות איטית, עצר לפני מעבר החצייה עובר לצומת ובהמשך בקו הצומת, בכניסה לכיכר. אפשר לשני רוכבי האופניים לחלוף בכיכר, ממערב למזרח, או-אז המשיך בנסיעתו, חרף שהרוכב המעורב כבר נכנס לכיכר.

 

בעשותו כן לא נתן הנאשם תשומת לב מלאה לנעשה בכיכר, ובתוך כך לא איפשר לרוכב המעורב לחלוף בכיכר בבטחה ולא נתן לו זכות קדימה, כזכותו הנובעת מתמרור 303 המוצב במקום, ואין עליו חולק.

 

יחד עם זאת השופט קבע כי בנהיגתו זו, הנאשם נהג בחוסר זהירות, אך לא בקלות ראש.

 

בעטיה של התאונה וכתוצאה ממנה נגרמה לרוכב, חבלה של ממש, בדמות שבר בקרסול ימין, וכך השופט נימק את ההבחנה שיש לעשות לטעמו בין עבירה של קלות ראש לעבירה של נהיגה בחוסר זהירות:

 

מה בין סעיף 62(2) לפקודה לתקנה 21(ג) סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, קובע כהאי לישנא: "נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה".

 

תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, קובעת כי: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר...והבחנה בתמרורים...בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

 

הסעיפים דומים, וכך גם היסוד העובדתי שבחובם.

 

קיים הבדל בענישה בין שני הסעיפים, כך שתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, לבדה, מהווה ברירת משפט, שהעונש בצדה עומד כיום על קנס בסך 500 ₪ (סמל סעיף: 2429). אין המדובר בעבירת תוספת עלי פקודת התעבורה ואין בצדה פסילת רישיון מנימלית.

 

לעומת העבירה של נהיגה בחוסר זהירות - עבירת נהיגה בקלות ראש הינה עבירה מסוג הזמנה לדין

 

גם שעומדת העבירה לבדה, ובנסיבות של תאונת דרכים בה נגרם נזק או חבלה לאדם תפעיל זו פסילת מינימום בת 3 חודשים, כמצוין בתוספת השנייה לפקודה – ראו סעיף 38(2) לפקודה וכן מהווה היא עבירת תוספת לעניין סעיף 37 כאמור.

 

ברי הוא מקריאת תקנה 21(ג) כי כוללת המה גם מצב של קלות ראש, כאחותה הבכורה, עם זאת כוללת היא גם מצבים מופחתים של אי זהירות או אי תשומת לב מספקת.

 

עפ"י המדרג הנורמטיבי, פקודת התעבורה הינה חקיקה ראשית, ולאור השימוש בביטויים מתחום דיני הרשלנות, ברי הדבר כי סעיף 62(2) דורש יסוד נפשי מסוג רשלנות, כאמור בסעיף 21 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

 

מנגד, וכך הן רוב רובן של העבירות עלי תקנות התעבורה, וכפועל יוצא מסיווגן כעבירות מסוג אחריות קפידה, בהתאם לסעיף 22 לחוק העונשין – עבירות אלה אינן דורשות יסוד נפשי כלשהו, ודי לתביעה להוכיח בהן את היסוד העובדתי בלבד.

 

(בעניין סיווגן של עבירות הקבועות בתקנות התעבורה כעבירות מסוג אחריות קפידה, ראו: ר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל; רע"פ 4010/04 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; רע"פ 2924/04 מדינת ישראל נ' רפאל אוחנה [פורסם בנבו]).

 

עם זאת, הדברים יפים לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כשהיא עומדת לבדה, כעבירה של אחריות קפידה, במסגרת דוח, ואין הדברים ישימים לעבירה זו, כבענייננו, בהקשר לתאונת דרכים.

 

עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, עפ"י תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בהקשר לתאונת דרכים, גם היא דורשת יסוד נפשי של רשלנות, אם כי ברף הנמוך ביותר של אי זהירות, בהתחשב בנסיבות, סוג הרכב ומצבו, מצב הדרך, אותות של שוטרים, תמרורים, תנועת עוברי הדרך וכל עצם המוצב בדרך או בסמוך לה.

 

ברי, כי קיים ערבוב בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי, שלא תמיד נדרש להוכיחו כאמור, בתקנה זו, אולם נראה כי ניתן למצות מהיסוד העובדתי את היסוד הנפשי הנדרש של רף רשלני נמוך מסוג אי זהירות - במקום בו הנהג הסביר או הנהג מן היישוב היה נוהג אחרת.

 

עוד על ההבדלים בין הסעיף לתקנה - ראו ת.ד. (ירושלים) 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי, [פורסם בנבו] מיום 5.4.05, והפסיקה הרבה המצוטטת שם.

 

עוד ראו רע"פ 7195/15 טשסלי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 29.10.15.

 

באשר לסמכות התביעה התעבורתית לסווג מעשי הנאשם תוך קביעתן של העבירות – ראו רע"פ 7213/14 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 21.12.14.

 

אשר על כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, במצבים בהם, נסיבות התאונה הינן כאלה, בהן הנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להמנע מתאונה, או שנהג בצורה איטית וזהירה, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינה מגעת כדי קלות ראש – ראוי לעשות שימוש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

 

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, תאונת דרכים, בנסיבות של שכרות או מהירות או עקיפה מסוכנת/ קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או תמרור עצור – נראה כי הסעיף המכריע הינו נהיגה בקלות ראש בהתאם לסעיף 62(2) לפקודה.

 

במצבי הביניים, כשמדובר בנהיגה איטית, זהירה של אי מתן תשומת לב מלאה, הרכיב המכריע יהא אי זהירות, ובתוך כך תקנה 21(ג) תשלוט בכיפה.

 

כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, כאשר בהחלט יתכנו מקרים, מהדוגמאות הפרטניות שסקרתי לעיל, שיוכלו לעבור מצד הפקודה לצד התקנה ולהיפך.

 

בסופו של דבר השופט זיכה את הנאשם, מחמת הספק, מעבירה של נהיגה בקלות ראש, והרשיעו בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות

 

וזאת בהתאם לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, אי ציות לתמרור 303, בהתאם לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה וגרימת חבלה של ממש לאדם, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

 

כאמור, השופט קבע כי במצבים בהם, נסיבות התאונה הינן כאלה, בהן הנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להמנע מתאונה, או שנהג בצורה איטית וזהירה, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינה מגעת כדי קלות ראש – ראוי לעשות שימוש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

 

המדובר בעבירה קלה מעבירה של נהיגה בקלות ראש שאינה גוררת רישום של נקודות, ואין בצידה עונש פסילת מינמום של 3 חודשים לעומת העבירה האחרת.

 

וכאשר המדובר בתאונת דרכים, בנסיבות של שכרות או מהירות או עקיפה מסוכנת/ קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או תמרור עצור – נראה כי הסעיף המכריע הינו נהיגה בקלות ראש בהתאם לסעיף 62(2) לפקודה.

 

ובמצבי הביניים, כשמדובר בנהיגה איטית, זהירה של אי מתן תשומת לב מלאה, הרכיב המכריע יהא אי זהירות, ובתוך כך תקנה 21(ג) תשלוט בכיפה.

עודכן ב: 15/10/2019