בהעדר הסכמה בין בני-הזוג, וכשמדובר בבני-זוג יהודים, רשאית האם לתבוע את האב לתשלום דמי-מזונות. חבות האב נגזרת מהוראות הדין האישי החל עליו (הדין הדתי).

הדין מטיל חבות מזונות מוחלטת על האב לילדיו עד הגיעם לגיל 6. מדובר בחיוב במזונות שאינו תלוי ביכולתו הכלכלית של האב, אלא אך ורק בצרכי הילד. כלומר, גם אב שהינו מובטל, נכה או אף מצוי בכלא – חייב בתשלום מזונות. חבותו של האב אינה משתנה אם בני-הזוג נשואים, גרושים, ידועים-בציבור או שאף אין ביניהם כל קשר. משהוכרה אבהותו של האב – הוא חייב במזונות ילדיו
.

בין הגילאים 6 עד 15 נדרשת השתתפות האם במזונות. בצרכים ההכרחיים של הילד נושא האב לבדו, אולם בצרכים הנוספים נושאים האב והאם, בדרך-כלל, בחלקים שווים. קיימת נטייה בפסיקת בתי-המשפט להטיל חיוב מעט גדול יותר על האב, מהסיבה שהאם היא זו שמטפלת בילדים. מגיל 15 ואילך החיוב נחלק בין האב לאם לפי יחס הכנסותיהם.

למרות כללים אלה, בתי-המשפט נוטים לפסוק דמי-מזונות קבועים, למשך כל התקופה, עד הגיעו של הילד לגיל 18 (או עד לאחר סיום שירות החובה), ולא בסכומים משתנים תוך שהם שמים לנגד עיניהם את מכלול הנתונים הספציפיים. כפועל-יוצא, אין עילה לפנות לבית-המשפט בהגיע ילד לגיל 15, למשל, בדרישה להפחתת דמי-המזונות, אלא בנסיבות של שינוי נסיבות מהותי.

הסכום המינימלי שפוסק בית-המשפט עומד כיום על סך של כ-1200 ₪ לחודש לכל ילד. לצרכים אלו עשויים להתווסף צרכים נוספים, כמו: הוצאות רפואיות חריגות, טיפולים נפשיים וכו’. מאידך, בית-המשפט לא נוטה לפסוק סכומים שעולים על סך של 2,500 ₪ - 3,000 ₪ לילד, אלא במקרים חריגים ביותר, אף אם ההורים נהגו להוציא על ילדיהם סכומים גדולים יותר. עניין זה נובע, בין-היתר, מהגישה שבתי-המשפט לא רוצים ליצור מראית-עין של ילדים ש"שווים יותר" מאחרים.

מדור

כחלק מחובת האב לתשלום מזונות עבור ילדיו, חייב האב לדאוג גם למדור (קורת-גג) עבור ילדיו. חובת המדור כוללת כל תשלום נצרך בבית-המגורים (דמי-שכירות או משכנתא, ארנונה, חשמל, ועד-בית, גז, טלפון וכו’).

כשהילדים מתגוררים בבית המשותף של הצדדים, מחייב בית-המשפט את האב להמשיך ולשלם את הוצאות המדור. משעה שהאב והאם נפרדים, והילדים מגוררים בביתה של האם, בודק בית-המשפט מהי עלות המדור שמשלמת האם (דמי-שכירות והוצאות הבית), ומחייב את האב בהתאם.

בהתאם לדין, האב חייב בתשלום של 30% מהוצאות המדור כשמדובר בילד אחד, 40% עבור שני ילדים, 50% עבור שלושה ילדים, וכך הלאה. עם-זאת, בית-המשפט פוסק, בדרך-כלל, סכום כולל עבור מזונות ומדור, כשהוא לוקח בחשבון ומשקלל בתוכו גם את נושא המדור.

בתי-הדין הרבניים

קיימים הבדלים בשיעור הסכומים שנפסקים בין אלה שנפסקים בבתי-המשפט לענייני משפחה, לבין אלה שנפסקים בבתי-הדין הרבניים. בתי-הדין הרבניים נוטים לפסוק סכומים נמוכים יותר, בדרך-כלל.

את התביעה למזונות ילדים רשאית האם להגיש בבית-המשפט לענייני משפחה או בבית-הדין הרבני. מטבע-הדברים, מרבית התביעות מוגשות בבית-המשפט לענייני משפחה, שנוטה לפסוק סכומים גבוהים יותר.

בעניין זה אין מרוץ סמכויות בין הערכאות; כלומר, גם אם האב הגיש תביעה ראשון בבית-הדין הרבני, רשאית האם להגיש תביעה בבית-המשפט לענייני משפחה.

בקשה להפחתת דמי-מזונות או בקשה להגדלת דמי-מזונות

פסק-דין למזונות (או הסכם) אף-פעם איננו פסק-דין סופי. בית-המשפט רשאי, תמיד, לבדוק את צרכיו של הילד, ולקבוע כי יש מקום לשנות את שיעור דמי-המזונות. כאשר מתקיים שינוי נסיבות מהותי, רשאי אחד הצדדים לפנות לבית-המשפט על-מנת לבקש הגדלה או ההקטנה של דמי-המזונות.

 

שינוי הנסיבות צריך להיות קיצוני ביותר, ולא צפוי; למשל: תאונה שגרמה לאב לנכות קשה, מחלה קשה של אחד הצדדים, פשיטת-רגל וכו’. הקטנת משכורתו של האב מסך של 15,000 ₪ לסך של 10,000 ₪, למשל, אינה בגדר שינוי נסיבות מהותי. כך גם הולדת ילדים נוספים למי מהצדדים. תביעות רבות מוגשות בעניין זה אך רק מיעוטן מתקבל בבתי-המשפט.



עודכן ב: 18/07/2009