במצב זה, בפני הפרקליטות שתי דרכים, הראשונה להאשים את הנהג בעבירת גרם מוות ברשלנות והשנייה להגיש כתב אישום באשמת הריגה.


ההבדל בין עבירת גרם מוות ברשלנות להריגה והביקורת בנושא


גרם מוות ברשלנות היא עבירה שדינה עד שלוש שנות מאסר והריגה דינה עד 20 שנות מאסר, אך מה ההבדל בין הגדרות האישומים? כדי להיות מורשע בעבירת ההריגה על התביעה להוכיח כי לנהג הייתה מודעות נפשית לאפשרות הקטלנית וזאת בניגוד לעבירת הרשלנות, שמטיבה היא חוסר מודעות.


אולם, כאשר הנסיבות גבוליות אין זה פשוט להבדיל בין העבירות, מה דינם של נהגים שיכורים ברמה גבולית, שאין כלל ממצאים שהשכרות השפיעה על גרימת התאונה? מה דינו של נהג שפגם ברכב, כבורג רופף גרם לנתק של גלגל שגרם לתאונה קטלנית, פסקי דין רבים נכתבו בנושאי המודעות במצבים אלו ובהם הכריע בית המשפט על פי הנסיבות, אך לא כל הפסיקות אחידות.


וכך, עלתה דרישה אף מבתי המשפט עצמם לתחום את העבירות החמורות, שהרי ההבדל בענישה בין עבירה שדינה עד שלוש שנות מאסר לעבירה שדינה עד 20 שנות מאסר, רב ביותר, ובמיוחד לתיקים שבהם הנסיבות גבוליות ביותר.


אבל רגע אחד, 20 שנה? בטח לא שמעתם על הרבה תיקי תאונות דרכים שהעונש בכלל התקרב למספר הזה. בפועל רובם של עונשי המאסר בתיקי ההריגה אפילו לא מתקרב בענישה למספרים הללו, וכאן הביקורת השנייה, ביקורת ציבורית, ביקורת על הענישה המקלה בתאונות הדרכים. אגב, האם ביקורת זו מוצדקת, זה נושא לדיון אחר.


הקמת הוועדה הציבורית והצעת החוק של משרד המשפטים


בנושאים אלו עסקו בין היתר המלצות ועדה בראשות הפרופסור קרמניצר שדנה ברפורמה בעבירות ההמתה בישראל, הוועדה הסכימה כי חלק מתאונות דרכים הם מקרי גבול מובהקים בין עבירת ההריגה לבין גרימת מוות ברשלנות ושעונשי המאסר המוטלים על נאשמים המורשעים בהריגה בתאונות דרכים, הם קלים יחסית. ומכאן הצורך ברפורמה בעבירות הרלוונטיות ובענישה.


משרד המשפטים החליט על אימוץ חלקי של ההמלצות ופנה ליישמם בתיקון החוק, שלפיו לעניין תאונות הדרכים הקטלניות יהיו בעתיד שלוש דרגות שיכללו את רוב הנסיבות האפשריות.


החמורה, תקרא המתה בקלות דעת, תוגדר כנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, מתוך תקווה להצליח למנעו. למורשעים בעבירה זו צפוי מאסר של עד 12 שנות מאסר. עונש זה הוא קל בצורה ניכרת מהעונש המקסימלי הקבוע היום בגין עבירת ההריגה, אך קרוב ממנו למציאות בבית המשפט.


מתחתיה בחומרה, עבירת גרם מוות בנסיבות מחמירות, שתיושם אם נהג סטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין והיה מודע לטיב המעשה, שמהווה הפרה של דין.


לדוגמה, כדי להרשיע בעבירה זו נהג רכב שחצה צומת ברמזור אדום, וגרם למותו של אדם, יהיה צורך להוכיח שהנאשם היה מודע למעשה המסוכן, שבו חצה צומת באור אדום, בפועל מדובר במדרג הביניים לעבירות שבהן הנסיבות גבוליות, ואולם עונש המאסר למורשעים יעמוד על חמש שנות מאסר מקסימלי. לא שלוש שנים, אבל גם לא 12 או 20 שנים.


הדרגה הנמוכה ביותר של עבירות ההמתה תיוותר גרם מוות ברשלנות כפי שהיא היום והענישה בצידה נותרת שלוש שנים.


לכאורה, לפנינו מדרג סביר של העבירות והענישה, ברוב המקרים נאשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית יוכל להיות מואשם באחת משלוש עבירות המתה כאמור לעיל.


ביקורת על הצעת החוק


ביקורת נמתחה בנושא מכיוונים מנוגדים, שכן אם תאומץ עבירת ההמתה בקלות דעת כעבירה עיקרית של תאונות הדרכים, תוחמר בפועל הענישה בגין תאונות הדרכים קטלניות. מנגד, נשמעו טענות שהתיקון דווקא יביא להפחתת הענישה, שכן קיים חשש שדווקא קביעת עבירת גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות תגרום העמדה לדין או הרשעה בעבירה זו גם במקרים שראוי להרשיע בהמתה בקלות דעת, זאת כדי שהתביעה תימנע מקשיים הכרוכים בהוכחת היסוד הנפשי של הנהג בעבירת ההמתה בקלות דעת.


כאמור יש טיעונים בעד ויש טיעונים נגד, אך דבר אחד ברור, אין ספק שמדובר בצעד משמעותי וחשוב ביותר שמגדיר מחדש את טריאומווירט עבירות ההמתה בישראל, מקדם את החוק הישראלי בנושא לשורה הראשונה בעולם יחד עם מדינות מתקדמות, ולכל הפחות מעלה לקדמת הבמה את הצורך לעשות סדר בתחום חשוב של עבירות ההמתה ולבטח בתחום תאונות הדרכים.

 

כותב שורות אלו, שופט תעבורה בדימוס, נטל חלק בפנל מומחים בנושא הגבול שבין הריגה וגרם מוות ברשלנות בתיקי תעבורה, במסגרת כנס של לשכת עורכי הדין.