המועצה המקומית מגדל שלחה לשלומית דרוקמן וחברת נכסי שמואלי, שלכל אחת מהן בעלות על קרקע בחוף מגדל, דרישות לתשלום היטלי ביוב.


בעלות הקרקע ערערו על דרישת התשלום וביקשו לעכב את ההליכים עד למתן פסק הדין בערעור. בקשתן נדחתה, ובינתיים המועצה המקומית פתחה נגדן תיקי הוצאה לפועל וגבתה את כל החוב באמצעות עיקולים.


אלא שביוני 2012 ועדת הערר בראשות השופט ערפאת טאהא קיבלה את הערעור שהגישו דרוקמן ונכסי שמואלי וקבעה שלמועצה המקומית לא הייתה סמכות לחייבן בהיטל ביוב בגין מכון טיהור שפכים – שמהווה 58% מהחוב. ערעורי המועצה לבית המשפט המחוזי ולעליון נדחו.


משכך, דרוקמן ונכסי שמואלי הגישו תביעה על סך 33,500 שקל, להשבת 58% מהסכום שנגבה בהוצאה לפועל כולל הסכום היחסי מהוצאות האגרה, שכ"ט וההוצאות שהתווספו לחוב, בתוספת הצמדה וריבית.


הנתבעת השיבה לתובעות 58% מסכום הקרן, אך טענה כי היא לא מחויבת להשיב להן את ההוצאות הנלוות.


לקחה סיכון


הרשמת הבכירה רביע ג'באלי הסבירה, כי חיוב האגרה, שכ"ט וההוצאות בתיקי הוצל"פ מחושבים בהתאם לסכום החוב, משולמים בתחילה על ידי הזוכה (שפתח את ההליך) ומתווספים לחוב של החייב.


הנתבעת פעלה בהתאם לזכותה החוקית כשפתחה את תיק ההוצל"פ, קבעה הרשמת הבכירה, אולם לקחה על עצמה את הסיכון, שאם תגבה חוב לא חוקי – תצטרך להשיבו כולל כל ההוצאות הנלוות. משבחרה להסתכן כך - היא לא יכולה להתלונן.


הרשמת קבעה, כי בית המשפט הורה לנתבעת להשיב את הסכומים שנגבו מהתובעות באופן לא חוקי, ומשמעות ההשבה היא החזרת המצב לקדמותו. לכן, לא ברור מדוע הנתבעת בחרה לסטות מההוראה המפורשת ולא השיבה את שכר הטרחה והאגרה שנגבו ביתר.


עם זאת, הרשמת קבעה שאין להשיב את הסכום הזניח של אגרות ההליכים, שהרי באמצעות אותם הליכים נגבתה גם יתרת החוב החוקי.
משכך, הרשמת הבכירה קיבלה את התביעה והורתה לנתבעת להשיב לתובעות את סכומי האגרה ושכ"ט עו"ד שגבתה שלא כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לתחשיב שיגישו הצדדים.


בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות התובעות ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 שקל.