חובות וזכויות הערבים לחוב


לאחר שנים רבות של עיוותים קשים במשולש היחסים שבין נושה חייב עיקרי וערב לחוב – שונה חוק הערבות לראשונה בשנת 1992, לטובת הערב , כך שהמקרים בהם נושה יכול היה לרדת לנכסיו של ערב לחוב, בין אם ניסה תחילה לגבות את חובו מהחייב העיקרי ובין אם לאו – תמו וחלפו מן העולם.
מטרת התיקון היתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת. התיקון הוסיף לחוק הערבות פרק שעניינו ערבות היחיד ויש בו כדי לשנות מהגישה שנהגה עובר לשינוי. במסגרת זו ביסס התיקון זיקה צרכנית שהיה בה כדי להטיב עם הערב מחד ולקבוע מגבלות לאפשרות הנושה להיפרע מהערב מאידך.

כך נקבע כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב העיקרי וכן לאחר שהנושה נקט בכל ההליכים האפשריים להיפרע מהחייב.

חומת מגן זו נועדה לתת ביטוי לשינוי המהותי שחל בחוק כלפי מימוש חיוביהם של הערבים, משום שההנחה הבסיסית היא שמי שנטל הלוואה – הוא זה שצריך להחזירה ולא חברו או בן משפחתו שעשה לו טובה וחתם על הערבות.

בשנת 1998 התקבל תיקון נוסף לחוק הערבות. תיקון זה המשיך את מהמגמה הצרכנית המגנה על הערב ומסדירה ביתר פירוט את סוג העסקאות, מהות הערבים והחובות המוטלות על הנושה.

במסגרת תיקון זה הוטלה על הנושה חובת גילוי המחייבת את הנושה לגלות לערב לפני כריתת חוזה הערבות את הפרטים שנקבעו בחוזה בינו לבין החייב העיקרי. בין השאר חייב הנושה לגלות לערב האם הערבות היא לחוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים.

במידה ולא גילה הנושה את הפרטים האמורים קובע החוק כי הערב יהיה פטור מערבותו. כלל זה יהיה נכון אלא אם הוכיח הנושה שהערב ידע את הפרטים.

כך גם מוסיף התיקון חובת גילוי לגבי מרכיבים רבים הקשורים בעסקה בין הנושה לחייב. בין השאר חייב הנושה לגלות לערב את הסכום הנקוב בחוזה בינו לבין החייב (הפרת חובה זו – תפטור את הערב מערבותו), שיעור הריבית השנתי ואי קיום החייב את חיוביו.

.

עודכן ב: 25/07/2013