מקובל להניח, כי הגשת תלונה למשטרה אינה יכולה להחשב כיוצרת עילה לתביעה עפ"י החוק לאיסור פרסום לשון הרע. אכן, סעיף 15(8) לחוק מונה הגשת תלונה לרשות מוסמכת בין הפרסומים הזוכים להגנה, בתנאי שנעשו ב"תום לב".

 

למושג "תום לב" יש משמעויות שונות בחוקים שונים, ולמרבה הפלא אפילו במסגרת חוק לשון הרע עצמו, אשר מעניק הגנה לפרסומים שונים בתנאי שנעשו ב"תום לב", המשמעות של "תום הלב" אינה אחידה.

 

כך, רואה חשבון המדווח להנהלת חברה על גילוי מעילה של קופאי, יחשב כמי שפועל "בתום לב" גם אם אינו מאמין שהקופאי באמת מעל. חובתו לדווח, ולכן הוא נחשב שמי שפעל "בתום לב".

 

הגשת תלונה למשטרה, לעומת זאת, תחשב כמוגשת בתום לב רק אם המתלונן מאמין באמיתות תוכן התלונה. בימים אלה ניתן פסק דין מפי כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק בבית משפט השלום בתל-אביב. מדובר היה בתלונה שהגיש אוהד כדורגל נגד שוטר שלטענת המתלונן היכה אותו.

 

השוטר הועמד לדין פלילי באשמת תקיפה. בהגיע יומו של המתלונן להעיד נגד השוטר במשפט הפלילי, הוא חזר בו מהתלונה לפני שעלה להעיד. בכך הסתיים משפט אחד, אבל הסיום הוליד משפט חדש: תביעה אזרחית של השוטר-הנאשם נגד המתלונן, בגין פרסום לשון הרע עליו. השופטת קבעה כי הודאת המתלונן שתלונתו במשטרה היתה לא-אמת, שוללת את הגנת תום הלב שבדרך כלל ניתנת לתלונות כאלה. הסיפור עלה למתלונן שהפך נתבע 30,000 ש"ח פיצויים לשוטר, ועוד 10,000 ש"ח שכר טירחה.

 

מה שמעניין הוא, שאמנם אמונה באמיתות תוכן התלונה הכרחית כדי שזו תחשב כמוגשת ב"תום לב", ותהיה חסינה מתביעה על פרסום לשון הרע, המניע לתלונה כלל אינו חשוב. במלים אחרות: אם המתלונן מאמין שתוכן תלונתו אמת, הוא יהיה חסין מתביעה על פרסום לשון הרע, כמי שהתלונן ב"תום לב", גם אם התלונה מוגשת מתוך מניע לנקום, לפגוע באיש שנגדו מתלוננים.

 

פסק הדין המוביל בנקודה זו ניתן בבית המשפט העליון כבר לפני 26 שנה, בשנת 1981, בפרשת ריימר נגד רייבר (ערעור אזרחי 788/79). באותו מקרה התלונן אדם נגד שכן שהיה מסוכסך עמו, שהשכן גונב צלחות ("טסות") ממכוניות. בבית השכן אכן נמצאו מאות צלחות-גלגלים. הוא טען שהוא עובד מע"ץ ואסף את הצלחות משולי הכבישים. המשטרה לא האמינה, והעמידה את השכן למשפט פלילי. במשפט התברר, שגירסת השכן נכונה, והוא זוכה. כמו במקרה של השוטר שנחשד בתקיפה, גם כאן הגיש הנאשם שזוכה תביעה אזרחית נגד המתלונן, בגין פרסום לשון הרע.

 

לא היה ספק שהתלונה הוגשה תוך אמונה באמיתותה, שהרי אפילו המשטרה, ששמעה את הסברו של השכן, הסבר שהמתלונן לא ידע עליו כלל כשהגיש את התלונה, דחתה את ההסבר והעמידה את השכן לדין פלילי.

 

יחד עם זה, המתלונן ידע במשך שנים על הצלחות שמביא השכן שלו הביתה, ומעולם לא עלה על דעתו להתלונן, עד שיום אחד, בעקבות סכסוך, החליט לנקום בשכן ולכן התלונן נגדו במשטרה.

 

השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון היתה, האם תלונה שמוגשת כדי לנקום, כלומר מתוך מניע בלתי-נקי, זדוני, יכולה להתיישב עם "תום לב" שנדרש מהמתלונן כדי שיהיה חסין מתביעת לשון הרע. בית המשפט העליון השיב בחיוב. צא ולמד: מותר להתלונן גם ממניע פסול. אבל אמונה בתוכן התלונה חייבת להיות.


 


עודכן ב: 30/01/2011