קצרה היריעה מלהכיל את מכלול ההגדרות והפרשנויות שניתנו לזכות לפרטיות. הדינמיות של הזכות והצורך להגדירה כל פעם מחדש, בהתאם לשינויים פוליטיים - חברתיים והתפתחויות טכנולוגיות, יצרו עיסוק רחב באשר למעמדה ולאופיה ובעטיו של עיסוק זה ניתנו לה הגדרות רבות ופרשנויות רבות, עד שאין מנוס מלהציג לפחות את חלקן המזערי.


בחרתי לפתוח דווקא בהגדרה כללית, מפי כב' השופט ברק בבג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456:

"הנה כי כן, זכות הפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרטטת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת."


הגדרה מעט רחבה יותר, ניתן למצוא בדברי כב' השופט אשר גרוניס בבג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, נח (4) 842:


"שני פנים לה לזכות הפרטיות הנזכרת בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: הפן האחד, שניתן למצוא את מקורו בכבוד האדם, הינו '...זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ' (בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים [11], בעמ' 470, וכן ראו ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס [12], בעמ' 353). אין להגביל אמירה זו להיבט הפיזי של הבית.

 

יש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס 'the right to be let alone' (S.D. Warren, L.D. Brandeis “The Right to Privacy” [21]).הפן האחר עוסק בחשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידיה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש לרעה באותו מידע."


הגדרה נוספת מצויה בפסק הדין שניתן בע"פ 5026/97 גלעם ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו 164:

 

"הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד. הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד. פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו 'מבצרו' הקנייני, האישי והנפשי."


לעומת זאת, פרופ' רות גביזון סבורה (ר. גביזון, הזכות לפרטיות ולכבוד, קובץ מאמרים לזכרו של ח. שלח (1988), 61) כי כאשר אנו דנים בפרטיות יש להתרכז בשלושה דברים מרכזיים: הראשון - חדירה פיזית לגוף או למקום פרטי, השני - שימוש או פרסום מידע פרטי או אודות אדם פרטי והשלישי - שבירת האנונימיות של אדם, קרי משיכת תשומת לב אליו בניגוד לרצונו.
בספרו של פרופ' זאב סגל על חופש העיתונות (זאב סגל, חופש העיתונות – בין מיתוס למציאות, (1996), שם בעמ' 101) ניתן למצוא התייחסות המבוססת על המשפט האמריקאי ואשר אומצה גם בישראל, לפיה הזכות לפרטיות מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצינעת חייו על ידי אחרים.


בארה"ב קיבלה הזכות לפרטיות מעמד חוקתי, עוד בשנת 1791, עם כינונו של התיקון הרביעי לחוקה:


"The right of the people to be secure in their persons, houses, papers, and effects, against unreasonable searches and seizures, shall not be violated, and no Warrants shall issue, but upon probable cause, supported by Oath or affirmation, and particularly describing the place to be searched, and the persons or things to be seized."


אנשי אקדמיה רבים ובראשם, פרופ' לורנס טרייב מאוניברסיטת הרווארד, סבורים, כי הוראה זו אכן משקפת נכוחה את קיומה של הזכות לפרטיות בארה"ב. ראו לעניין זה, Tribe, Laurence H. American Constitutional Law (Foundation Press 2nd ed. 1988).
לעומתם, הדעה הרווחת היא שהזכות החלה להתפתח בארה"ב רק לאחר מאמרם המפורסם משנת 1890 של סמואל וורן ולואיס ברנדייס Warren & Brandeis, The Right to Privacy, 4 Harv. L. Rev. 193 (1890)) וכי מעמדה ואופייה הנוכחיים הם יצירי הפסיקה.


וורן וברנדייס פתחו את מאמרם בצורך להגדיר בכל פעם מחדש את אופיה המדויק ואת היקפה של ההגנה על גופו ורכושו של הפרט. עמדתם היתה שלא ניתן עוד להסתפק בהגנה פיזית על ערכים מוחשיים מפני פגיעות מוחשיות:


"The right to life has come to mean the right to enjoy life, -- the right to be let alone; the right to liberty secures the exercise of extensive civil privileges; and the term 'property' has grown to comprise every form of possession -- intangible, as well as tangible."


הזכות לפרטיות זכתה גם להכרה אוניברסלית כאחת מזכויות האדם הבסיסיות והיא מעוגנת בסעיף 12 להכרזת האו"ם בדבר זכויות אדם (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם – החלטת עצרת האו"ם מס'A (III) 217, מיום 10.12.1948).


לא ניתן לחלוק על חשיבותה של הזכות לפרטיות ועל היותה חלק מערכי היסוד בכל משטר דמוקרטי. מעמדה ההולך ומתעצם של הזכות והצורך הממשי להגן עליה, בעיקר בעידן המידע בו אנו מצויים, הם שמעמידים אותה בקונפליקט ברור מול זכויות יסוד מוכרות ומושרשות היטב במרבית משיטות המשפט הנהוגות בעולם החופשי.


במרוצת השנים הפכה הזכות לפרטיות לבעלת מעמד על גם במשפט הישראלי. לשיאה הגיעה הזכות עם כינון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר קיבלה ביטוי מפורש בסעיף 7 לחוק היסוד:

 

"7. פרטיות וצנעת הפרט

 

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו."

 

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העניק אם כן לזכות לפרטיות מעמד חוקתי. בהתאם לכך, הפסיקה המאוחרת לחוק היסוד הדגישה את מעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד חוקתית ובמקרים רבים אף ניתנה לה עדיפות על פני זכויות יסוד אחרות.


דוגמא בולטת ניתן למצוא ביחס לעיקרון פומביות הדיון אשר מזה שנים רבות הושרש גם בפסיקה כעקרון חוקתי על חוקי, זאת בהסתמך על סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. לאחר כינון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית המשפט העליון, כי עיקרון הפומביות, חרף חשיבותו, נסוג מפני הזכות לפרטיות:


"אין לראות בפומביות הדיון עיקרון מוחלט. זהו עיקרון יחסי. עליו לסגת לעתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)."


ראו בגצ 1435/03 בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה נ' נציבות שירות המדינה, נח (1) 529.


במקרה אחר איזן בית המשפט בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של חשודים בעבירות פליליות:


"ביזוי וביוש אלה מותרים הם רק כאשר נועדו לתכלית ראויה, משמדובר בחשד של עבירה פלילית, שיש למונעה או לגלותה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש:הכול לפי נסיבות כל מקרה ומקרה - כגון מטרת עריכתו של החיפוש, טיבה של העבירה בה הוא נחשד, קיומה של שעת חירום, ההצדקה לעריכתו של החיפוש, אופן עריכתו, מקום עריכתו וכיוצא באלה. "
 

ראו, בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו (5) 704.


במקרה קיצוני, אף נערך איזון מעניין בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחיים:


"מכאן, שגם לחולה במחלה העלולה לסכן נפשות - ואוסיף משל עצמי; על אחת כמה וכמה לחולה שכזה - שרירה, קיימת ועומדת זכות בסיסית לחיות חייו בכבוד, לבוא במגע עם אחרים ולקיים יחסי-מין כאוות נפשו, ובלבד שהדבר אינו אסור בחוק. אין זאת אומרת שזכותו המכובדת של זה גוברת על זכותם הבסיסית של אלה הבאים עמו במגע להוסיף לחיות ולהתקיים, להיות מעודכנים מפני מחלתו הקשה שבהתפשטותה עלולה ממש לאוכלם עד נפש ."
 

ראו, ת"פ 1326/92 מדינת ישראל נ' אברהם פלנסיה, נו (4) 397.


מאמר זה, מטרתו להציג את מהותה של הזכות לפרטיות ואת העוצמה הרבה שהיא צוברת במרוצת השנים ובמיוחד בעידן המידע, בו אנו מצויים, עידן הטומן בחובו סכנות רבות בכל הקשור ליכולת לשמור על צנעת הפרט. אחד הפתרונות הקיימים במשפט הישראלי, לצורך הגנה על הזכות לפרטיות הוא חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981, זהו דבר החקיקה המרכזי אשר מכוחו ניתן לאכוף במדינת ישראל, הלכה למעשה, את הזכות לפרטיות ולהרתיע מפני פגיעה בה.


אודות חוק זה, ההסדרים הקבועים בו ומידת יעילותו בכל הקשור לשמירה על הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, אדון במסגרת מאמר נוסף שאייחד לכך.

 


עודכן ב: 21/07/2011