שופט בימ"ש השלום בחיפה שלמה לבנוני דחה על הסף תביעה שהוגשה ע"י עורכת העתון "אלסינארה", בתה המנהלת את אתר האינטרנט של העיתון וחברת "אלסינארה", נגד חברת Google inc , חברת גוגל ישראל בע"מ , You Tube inc, בזק בינלאומי בע"מ , 012 סמייל תקשורת בע"מ להורות להן להמציא את כל המידע והפרטים המזהים שבידיהן אודות אלמוני , שהשתמש ומשתמש באופן קבוע בשירותי ו/או שרתי האינטרנט של Google, Gmail.com, YouTube.com ו- Sonara.net ואשר נטען כי הוציא דיבתן רעה בין היתר בסרטון בעל אספקטים מיניים מבזים, משפילים ובוטים. השופט קבע כי הוא מחוייב ללכת בשיטת התקדים המחייב וקרא למחוקק לומר דברו בסוגייה בדחיפות.


רקע:


המבקשת 1-וידא היא אלמנתו של המנוח לוטפי משעור ז"ל, המייסד והעורך הראשי לשעבר של עיתון "אלסינארה". היא גם העורכת הראשית של העיתון. המבקשת 2 "וריה" היא בתה , נשואה ואם לילדים שעובדת בתור מנהלת אתר האינטרנט ומחלקת הפרסום של העיתון.

 

המבקשת 3 חברת אלסינארה היא החברה המנהלת את העיתון האמור. היא אף מפעילה אתר Sonara.net בשפה הערבית דרך רשת האינטרנט.


בתאריך 10.1.10 אדם אלמוני התחבר לשירותי הפורומים של אתר העיתון הנ"ל ופתח נושא שכותרתו "שיר חדש לזמר ג'ורג' וואסף רימקס בלעדי לאתר סונארה".


לנושא צורף קישור לדףאינטרנט באתר של הנתבעת "יו טיוב", בו הועלה סרטון שכותרתו "פדיחת וידא משעור ובתה וריה" בו מופיעה תמונה של וידא ומ דובר בפרסום בעל אספקטים מיניים מבזים ביותר, משפילים ובוטים, שהשופט קבע כי אין ערוך לחומרתם, והם אינם יכולים להתיישב עם חופש הביטוי ולא יכול להיות להם, לכאורה, כל צידוק ענייני שמקורו בשיח חופשי.


בתאריך 13.1.10 אותו אדם אלמוני התחבר שוב לשירותי הפורומים באמצעות כתובת דואר אחרת ופתח נושא שכותרתו זהה לכותרת הסרטון שבאתר יו טיוב, אליו צורף שוב קישור לתוכן הפוגע והמבזה הנ"ל. לאחר 10 ימי פרסום, במהלכם חזו בו כ- 200 אנשים, הוסר הסרטון והוא לא מופץ עוד.


משמיץ האלמוני, שזהותו אינה ידועה, נרשם כמשיב 6 -"אלמוני". המשיבות הינן חב' גוגל העולמית - "גוגל אינק", חב' גוגל בישראל, יו טיוב שהינה חברה זרה המפעילה ומחזיקה את אתר יו טיוב דרכו היא מספקת שירותים שונים באתר האינטרנט. "בזק בינלאומי" ו- "012 סמייל" -הינן ספקיות אינטרנט. נטען כי המשיב 6, אלמוני, פעל דרכן להתחברות לרשת האינטרנט ולפרסום והפצת התכנים הפוגעניים ברשת.


ברשות המבקשות שתי כתובות IP (Internet Protocol) אשר לשיטתן מהן גלש האלמוני שעה שהעלה את הסרטון הפוגע לאתר יו טיוב. לשיטתן בעקבות זאת ניתן לזהות את מיקומו של המחשב ממנו גלש על ידי בזק בינלאומי ו- 012 סמייל.


המבקשות בקשו בעתירה להורות למשיבות 5-1 להמציא בתצהיר את כל המידע והפרטים המזהים שיש בידיהן אודות האלמוני שהשתמש ומשתמש באופן קבוע בשירותי ו/או שרתי האינטרנט של Google, Gmail.com, YouTube.com ו- Sonara.net. בעקבות מידע זה מתכוונות המבקשות להגיש תובענה בגין לשון הרע כנגדו. לא זו אף זו: לשיטתן של המבקשות לשון הרע הנטענת מצמיחה אף עילה לאישום פלילי. הן הגישו תלונה למשטרת ישראל בעניין זה. אף משטרת ישראל המריצה אותן להגיש את ההליך הנדון.


המשיבות טענו כי התביעה נעדרת עילה ויש למחקה.


השופט לבנוני ציין כי , ביום 25.3.10 ניתן פסק דינו המקיף של בית המשפט העליון בהלכת רמי מור . הלכה זו, חתמה והסדירה שורה של מחלוקות שהתעוררו בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות כשדעת הרוב ניתנה על ידי המשנה לנשיאה ריבלין והצטרף אליו כב' השופט לוי. דעת המיעוט ניתנה על ידי כב' השופט רובינשטיין.


השופט ריבלין הורה כי אין לשקול, כפי שהיה רווח עד כה, מתן סעדים נגד חברות אינטרנט, ספקים ושרתים, על מנת להצביע על מפרסם אלמוני שהפיץ דיבתו של אחר. בתי המשפט נהגו לערוך איזונים בין זכותו של הנפגע לשמו הטוב, לבין הצורך לשמור מכל משמר על רשת האינטרנט, שאחד ממאפייניה הוא השמירה על אנונימיות. להשקפת השופט ריבלין הדרך בה בחרו בה בתי המשפט לילך עד כה, על דרך של "חקיקה שיפוטית", היא מוקשית ובעייתית ושומה על המחוקק לומר את דברו בסוגיה האמורה ולא ראוי שבתי המשפט, בסוגיה מרחיקת-לכת זו, יעשו כן. כך משום ש"הסעד שמתבקש הוא חריג.


השופט לבנוני בפסק דינו מיישם (לראשונה) את קביעותיו של השופט ריבלין, למרות שבקביעותיו הקודמות בסוגייה האמורה העדיף את הגישה אשר לימים יוצגה ע"י השופט רובינשטיין בדעת המיעוט, מן הטעם שיש לדבוק במצוות התקדים המחייב. הוא קובע כי הלכת רמי מור גוזרת כליה על ההליך הנדון, שהרי, כפי שעולה מטיעוני גוגל אינק וגוגל ישראל, התביעה הנדונה היא נעדרת עילה וכתוצאה מכך מתחייבת מחיקתה. היא אף מצביעה על העדר סמכותו של בית משפט זה ומשום כך מתחייבת דחייתה.


השופט לבנוני הוסיף כי לא נותר לו אלא להצטרף לקריאות החוזרות ונשנות למחוקק לומר את דברו. משעה שבאה לאוויר העולם הלכת רמי מור לדבר נודעת מידה גבוהה יותר של דחיפות.

 

אכן, גם אלמלא באה לעולמנו הלכת רמי מור אין לדעת איך היו מתפתחים הדברים, בפרשה זו. שעה שההליך בחיתוליו, אין לדעת האם היה מורה על פרסום זהותו של הגולש האנונימי, אם לאו. אין לדעת, ככל שהיה מורה על פרסום זהותו והיה ננקט נגדו הליך, מה היו תוצאותיו.

 

ואולם התוצאה האופרטיבית של הלכת רמי מור מסלקת את ההליך, בעודו באיבו. אכן בצר לו מצטרף ב"כ המבקשות להשקפתו הנוגדת, המלומדת והמקיפה, של השופט רובינשטיין, בעל דעת המיעוט. ואולם נשמט הימנו, מן הסתם, כי שומה על כולנו, שופטים ופרקליטים, לכוף ראשנו לדעת הרוב. כך, במצוות התקדים המחייב ועל פי כל דין.


עוד ציין השופט כי : " ניצבת השאלה מה יהא דין משעה שהמחוקק יאמר את דברו, למשל אם תאומץ הצעת החוק הנ"ל של ח"כ אורלב, באופן שדרכן של המבקשות תהיה סלולה לחשוף את זהותו של המפרסם האנונימי, ולהגיש תביעה כנגדו. לטעמי ראוי שהמחוקק יתן את הדעת, במצב דברים זה, לבעלי דין שמצאו עצמם, כמבקשות שבפניי, "בין הכסאות".

 

משמע, בין השלב בו בית המשפט היה נדרש לתביעתם ומחליט כאשר מחליט עד הלכת רמי מור, לבין השלב בו תוסדר האפשרות להגיש תביעה כאמור, ללא כל עכבות ומכשולים. כאמור, לנוכח העובדה שבקשת סילוק על הסף מתקבלת, גם במובן זה שלנוכח העדר סמכותו של בית המשפט להידרש לה היא נדחית על הסף, ראוי לפתוח פתח למבקשות לחזור ולנקוט בהליך האמור ככל שהמחוקק, בבוא השעה ואקווה במהרה, יאמר את דברו. ראוי שתקופת הביניים תהא קצרה ככל הניתן, וזאת מבלי להתעלם מן השאלות הנוקבות והדילמות המאתגרות בסוגיה הנדונה".


ה"פ 7158-02-10 ניתן 28.6.10