כאשר לקוח נוטל כסף מהבנק, הן על-ידי קבלת הלוואה, והן על-ידי ניצול מסגרת האשראי שלו, או אף תוך חריגה ממנה, הרי שהוא בעצם לווה כספים מהבנק, ואילו הבנק מלווה כספים במצב זה ללקוח. האם הפסיקה מתייחסת ליחסים אלו כאל יחסי לווה-מלווה?

במספר רב של פסקי-דין, אכן מציין בית-המשפט כי המדובר הוא ביחסים של לווה ומלווה. כך למשל נקבע בפסק-דין אלתית נ’ בנק לאומי:[1]

"היחסים בין הבנק לבין הלקוח, הם יחסי לווה ומלווה, על-פיהם יתרת זכותו של הלקוח על-פי החשבון בבנק היא בגדר הלוואה שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו."

וכן:

"הסכם בין הבנק ללקוחו, על-פיו רשאי הלקוח למשוך משיכת יתר, גם הוא הסכם הלוואה, אלא שכאן המלווה הוא הבנק, ואילו הלקוח הוא הלווה."

בפסק-דין בנק הפועלים נ’ שאול רחמים[2] נערך דיון בזכות הקיזוז, ונקבע כי "מן ההיבט העיוני, מושתתת זכות זו על התפיסה לפיה יחסי בנק-לקוח הם יחסי לווה מלווה; היינו, כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת זכות, הלקוח נתפס כמלווה, וזכותו כלפי הבנק היא זכות נושה כלפי חייב. מצב דברים זה מתהפך כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה, מצב בו הופך הבנק להיות הנושה של הלקוח".

אולם, אין המדובר ביחסי לווה מלווה "רגילים". לאור הכוח העדיף של הבנקים, המצרך החיוני אותו הם מספקים לכלל הציבור, האמון הרב מצד הציבור בבנק וההסתמכות הרבה של הלקוחות עליו, הרי, שכאמור מוטלות על הבנקים חובות מיוחדות כלפי לקוחותיהם, ובראשם חובת האמון. חובת האמון אינה מטילה על הבנק לדאוג רק לאינטרס של הלקוח, תוך התעלמות מוחלטת ממטרותיו הוא, אולם, היא מורה לו לפעול לטובת האינטרס של הלקוח, ולשים את צרכיו לנגד עיניו, גם כאשר לעיתים כתוצאה מכך יופחתו רווחיו.[3]

בפסק-דין טפחות נ’ צבאח קבע הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי מיון יחסי בנק-לקוח ליחסי לווה מלווה הינו ארכאי. ואילו דבריו:

"לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשיתית והמקום החשוב אותו תופסים הבנקים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה-לווה. הבנק משמש כמעט בכל המקרים כיועץ פיננסי בענייני השקעות ומיעץ אף בעניין סוג ההלוואות אותן כדאי לקחת, מידת פריסתם של ההחזרים בגין הלוואות אלו, הריבית המשתנה בגין החזרים אלו וכו’.

זאת ועוד, פקיד הבנק נתפש בעיני הלקוח כגורם אמין עליו ניתן לסמוך ולהסתמך, ופעמים רבות הלקוח מכלכל את צעדיו על-פי עצתו של האחרון (ראה ד"ר א’ פורת, במסתו הנ"ל על אחריותם של בנקים). לכן, יש כיום להנתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות הברית ולאמר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי-הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית."[4]

השופטים מיכל רובינשטיין ובועז אוקון מסבירים כי:

"על פני הרצף האפשרי, מצויים יחסי אמון בקצה האחד של הקשת ויחסי הנושה והחייב – בקצה האחר. אך גם על יחסי הנושה והחייב חלות חובות אמון מסוימות. על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יש לנהוג בקיומו של חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. המונח "תום-לב" מציב דרישה לרמה מסוימת של יחסי אמון... עם זאת דרישת תום-הלב אינה שקולה לחובת נאמנות. הנושה והחייב ניצבים משני עבריו של המתרס, דבר שאינו קיים במצב של נאמנות. תום-הלב חל ביחסים בין יריבים. הוא לא נועד לטשטש את ההבחנה הבסיסית בין צדדים לחוזה ולמחוק את היריבות ביניהם. לעומת זאת עקרון הנאמנות נועד לחסל כל יריבות בין הנאמן לבין הנהנה, וההנחה היא כי הם מצויים באותו צד של המתרס. ביסוד עקרון הנאמנות עומדת הדרישה, כי הנאמן יוותר על הגשמתו של האינטרס האישי ויעמיד מול עיניו רק את אינטרס הנהנה.

בין שני קצוות אלה קיימות מערכות יחסים עליהן מוחלות דרישות אמון גם אם היחסים אינם יחסי נאמנות במובן המלא."


והיכן יש למקם את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוחותיו? מלכתחילה, קובעים כב’ השופטים רובינשטיין ואוקון, המדובר הוא במערכת יחסים שבין לווה למלווה, ולא במערכת של יחסי נאמנות. אולם, על מערכת יחסים זו, מוטלות חובות אמון מיוחדות, ובית-המשפט אף מטיל על הבנקים, כגופים המספקים שירותים ציבוריים חיוניים לציבור ומחזיקים בכוח רב, חובות מן המשפט הציבורי. הם מסכמים וקובעים כי:

"לסיכום נדגיש, כי הקו העקבי, העובר כחוט השני בפסקי-הדין שנסקרו ברשימה זו, הוא המטרה שבבסיסם – יצירת חובות מצד המוסד הבנקאי כלפי סוג האנשים הבאים עמו בקשר כמפקידים, כלווים, כערבים וכיוצ"ב, כאשר מהותה של החוב נובעת ממעמדו המיוחד של הבנק כבעל חובות אמון כלפי סוג האנשים הנ"ל. המגמה, כאמור, היא הגנה על הצרכן והלקוח מול המוסד הבנקאי, על-מנת למנוע את הכשלתו."[5]


--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א 323/80 אלתית נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673.



[2] ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ’ שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240.



[3] הערה 16 לעיל.



[4] ראה הערה 10 לעיל.



[5] ראה הערה 16 לעיל.