לעיתים נוהג הלקוח להורות לבנק שלא לאפשר לו לחרוג ממסגרת האשראי המאושר, ומורה לו, שלא לכבד משיכות החורגות מהמסגרת. מנוסח ההסכם שבין הבנק ללקוח עולה, כי הבנק אינו חייב לכבד בקשה זו של הלקוח, ואף בפועל לא תמיד הבנק פועל על-פי הנחייה זו.

 

נושא זה עלה לדיון בפני בית-הדין לחוזים האחידים[1], והבנק הוסיף וטען, כי אינו חייב להיענות לבקשה כזו של הלקוח, כי ביצועה יקשה עליו ויסבך עבודתו, וכי לקוח שאינו מעוניין להימצא בחריגה צריך לעקוב בעצמו אחר יתרת חשבונו ולדאוג לכך. בית-הדין קבע את הדברים הבאים:

"מקובל עלינו, כי ברירת המחדל תהיה כי הבנק יכבד את הוראת הלקוח חרף חריגתה ממסגרת האשראי. אולם, כאשר הלקוח פונה לבנק במפורש ובכתב ומבקש להקפיד על מסגרת האשראי ולא לאפשר חריגה ממסגרת זו, אנו סבורים שעל הבנק לכבד הוראה זו. שהרי, הבנק הוא שליחו של הלקוח ועליו למלא אחר הוראותיו. קביעת תנאי בחוזה, המאפשר לשלוח שלא למלא אחר הוראה מפורשת של השלוח, מקפחת את הלקוח – השולח ואין להכשירה. גם לא שוכנענו שבידי הבנק אין אמצעים טכניים סבירים אשר יוכלו לאפשר לו לקיים הוראה כזאת של הלקוח מבלי לפגוע באופן ממשי ביעילות ומהירות השירות הניתן על-ידו ללקוחות. עובדה היא שהדבר מתבצע, כשגרה, לגבי חשבונות של קטינים ולא שוכנענו שלא ניתן להחיל הסדר כזה גם לגבי חשבונות של בגירים.

עם זאת, מקובל עלינו שהבנק יוכל לסייג חובה זו – שלא לאפשר חריגה ממסגרת האשראי במקום שהדבר התבקש על-ידי הלקוח באופן מפורש – בתנאים הבאים: ראשית, ולכך מסכים גם היועמ"ש, חובה זו לא תחול על משיכות באמצעות כרטיסי אשראי. שנית, חובה זו תחול על הבנק רק בהתקיים דרישה מפורשת ובכתב של הלקוח. שלישית, הבנק יהא פטור מלמלא חובה זו, אם לא עלה בידו, חרף מאמצים סבירים שעשה, לברר בתוך זמן סביר את היתרה המעודכנת של הלקוח. רביעית, ללקוח לא תהא תביעה כלפי הבנק בגין העדפת חיוב אחד על פני חיובים אחרים, במקום שבו ניתן לקיים רק חלק מהחיובים בלא לחרוג ממסגרת האשראי."

יש לציין, כי עלולה להעלות השאלה מתי נתייחס להסכם עם הלקוח כהוראה שלא לאפשר חריגה מהמסגרת כאמור לעיל. בפרשת פרוך[2] נדונה השאלה האם הסכמה ובעקבותיה מכתב פנימי של הבנק בדבר גובה מסגרת האשראי, מהווה התחייבות של הבנק שלא לחרוג ממסגרת זו. גברת פרוך חתמה על ייפוי כוח המאפשר לבעלה לפעול בחשבון שפתחה בבנק המשיב. ייפוי-הכוח הינו רחב מאוד וכולל בחובו מגוון פעולות, ביניהן הגדלה או הקטנה של אשראי. החשבון יועד לביצוע עסקאות פורווד, כאשר גברת פרוך והבנק סיכמו על ביצוע עסקאות בערך של בין 750,000$ למליון דולר, בהתאם לכך ניתנו ביטחונות וכך אף נכתב במכתב פנימי של הבנק.

המדובר במכתב שכתב מנהל מחלקת מט"ח של הבנק, בסיום פגישתו עם המערערת ועם בעלה, למנהל איזור הדרום של הבנק. באותו מכתב נאמר, כי הלקוח עשוי לבצע פעולות פורוורד בסכום של 750,000 $ עד מיליון דולר, כאשר על עסקאות לא יומיות לתקופה של 3 חודשים תהיה רמת הבטחונות בשיעור 10%. הבעל עשה עסקאות בסכומים גבוהים יותר (3 מליון דולר), והחשבון נכנס ליתרת חובה בת 200,000$, סכום אותו דרש הבנק מגברת פרוך. בית-משפט השלום סבר, כי במכתב הנ"ל של הבנק אין משום התחייבות על-כך, כי בחשבון לא ניתן יהיה לערוך עסקאות בסכום גבוה יותר, וכי ייפוי-הכוח של הבעל היה רחב דיו גם בכדי להגדיל האשראי בחשבון. אם אכן חרג הבעל מההרשאה, הרי שזה עניין שבין אשתו לבינו, אך לבנק עליה להשיב את הכסף. בית-המשפט המחוזי כערכאת ערעור הסכים עם ממצאי בית-המשפט-השלום ודחה את ערעורה של האישה מנימוקים אלו.

[505] זכות הבנק לדרוש את כיסוי החריגה מהמסגרת בסעיף שבהסכם בין בנק לאומי לישראל לבין לקוחותיו נקבע[3]:

"כל יתרת חובה שתיווצר במסגרת האשראי תסולק לבנק במועד שנקבע לכך או לפי דרישתו של הבנק, וכל יתרת חובה אחרת תסולק לבנק מיד עם היווצרה."

במסגרת הדיון בבית-הדין לחוזים אחידים הוסכם, כי יש להודיע ללקוח על החריגה ממסגרת האשראי בטרם משלוח דרישת תשלום. עם זאת, הוסכם, כי בחובת ההודעה לא יהא כדי לעכב את "מירוץ" הריבית המירבית על סכום החריגה, שיחל מיד עם החריגה. הסכמות אלה היו מקובלות הן על הצדדים והן על בית-הדין, והן משקפות את עמדת הפסיקה לפיה הבנק רשאי לדרוש כיסוי החריגה ממסגרת האשראי באופן מיידי, על-פי שקול-דעתו, וכי העובדה, כי הבנק אישר ללקוח חריגה מהמסגרת אינה מחייבת אותו להמשיך ולעשות כן. אולם, לאור חובת האמון, חובת הזהירות וחובת תום-הלב של הבנק כלפי לקוחותיו, ניתן להניח, כי ייתכנו מקרים בהם גם במצב של חריגה מהמסגרת הבנק לא יוכל לדרוש פרעון מיידי של החוב, אלא יידרש ליתן הודעה מוקדמת וזמן סביר לכיסוי החריגה, וזאת למשל במצב בו הבנק מאפשר ללקוח להימצא בחריגה ממסגרת האשראי למשך תקופה ממושכת, והוא מחליט לדרוש את פרעון החוב הגם שלא חל כל שינוי לרעה במצבו הכלכלי של הלקוח. טענה של לקוח, כי בהרשאת הבנק להימצא בחריגה "קנה" לעצמו זכות זו תידחה, כאמור, והבנק רשאי בכל עת לדרוש כיסוי החוב, אלא שבמצב כזה נראה לנו, כי החובות המוטלות על הבנק משמעותן תהא בהודעה מראש ומתן זמן סביר להתארגנות מחודשת של הלקוח, באופן שיתחשב גם בצרכיו וביכולותיו.

בעניין בנק לאומי נ’ קרן[4] אימץ בית-המשפט המחוזי, שישב בדין כערכאת ערעור, את מסקנות בית-משפט השלום וקבע כי:

"לעניין ההפסקה החד-צדדית של האשראי מצא בית-המשפט לקבוע כי, הבנק – המערער הציג במשך חודשים ארוכים מצג עובדתי בפני המשיבים, כאילו ניהול חשבונות ביתרת חובה, ללא כל פרופורציה לאשראי מאושר ולביטחונות, הוא נוהל תקין, ובלבד שהמשיב 2 יביא חוזי עבודה נוספים וישעבדם לבנק-המערער. על יסוד מצג זה פעלו החברה והמשיב 2 ומשכו שיקים למימון העסקים, ובכך הגדילו את יתרת החובה אצל הבנק-המערער. כתוצאה מכך סבר בית-המשפט כי הבנק המערער מנוע מלהעלות כל טענה בקשר לחיובים שנעשו בחשבונות המשיבים הנוגעים לשיעורי העמלות ובנוגע לסכומי הריבית. בית-המשפט הדגיש כי עת הבנק-המערער הפסיק את האשראי, לא היו המשיבים מסוגלים להמשיך ולנהל את עסקם והעסק קרס.

לגבי שאלת האשם התורם סבר בית-המשפט כי, התנהגותם של מנהל סניף הבנק – המערער ופקידיו בעצימת העיניים ואי-האכפתיות בה נהגו בניהול החשבונות עולה עד כדי רשלנות של ממש. עם זאת, המשיבים ידעו את מצב החשבונות ואישרו את הפעולות ללא כל הסתייגות מצדם בזמן אמת. הסתייגותם המאוחרת נולדה רק לאחר הגשת התביעה על-ידי הבנק – המערער, אשר על-כן, פסק בית-המשפט כי רשלנותם התורמת של המשיבים מגיעה לכדי 50%."


--------------------------------------------------------------------------------

[1] ראה הערה 1 לעיל

[2] ע"א 003211/00 גולדפריז פרוך נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תקדין מחוזי 2004 (2) 1897.


[3] כפי שפורסם בפסק-הדין של בית-הדין לחוזים אחידים – הערה 1 לעיל.

[4] ע"א 002945/00 (ת"א) בנק לאומי נ’ קרן מאיר בע"מ ואח’, תקדין מחוזי 2004(2) 6595.