ביטול או הפחתה של מסגרת האשראי

מאת: עו"ד גלעד נרקיס

להלן נוסח הסעיף המתייחס לנושא הביטול או ההפחתה של מסגרת האשראי בחשבון הלקוח, בהסכם הבנקאי האחיד הקיים בבנק לאומי[1] (ויש לציין כי סעיף דומה קיים בהסכמים הקיימים בכלל הבנקים):

"גבולות למשיכת כספים מהחשבון

הלקוחות ימשכו כספים מהחשבון אך ורק בגבול יתרת הזכות שתעמוד לרשותם בחשבון, אלא אם-כן אושרה להם מסגרת אשראי (להלן: ’מסגרת אשראי’) ואם אושרה – בגבול שאושרה ולמשך התקופה שאושרה. הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את מסגרת האשראי. הבנק יהיה רשאי להפחית או לבטל את מסגרת האשראי בהודעה של עשרה ימים (או תקופה קצרה יותר שיקבע הבנק בכפיפות להוראות כל דין) מראש, או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת, במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוחות, או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית או ביטול של מסגרת האשראי, או במקרים אחרים המותרים על-פי כל דין, והכל לפי שקול-דעתו של הבנק."

על-פי סעיף זה, שבהסכם בין הבנק ללקוחותיו, על הבנק ככלל, לכבד את הסכם מסגרת האשראי, בינו לבין הלקוח. אולם, הבנק שומר לעצמו את הזכות להפחית או לבטל את מסגרת האשראי, בהודעה של 10 ימים מראש, או באופן מיידי ואף ללא כל הודעה מוקדמת, וזאת במקרים בהם הבנק סבור כי נוצרו תנאים המסכנים את יכולתו לגבות את החוב, כמו למשל, שינוי לרעה ביכולת הפירעון של הלקוח, והכל על-פי שקול-דעתו הבלעדי של הבנק.

נסקור כעת מספר פסקי-דין בכדי להתחקות על עמדת הפסיקה בנושא זה:

בפסק-דין בנק הפועלים נ’ מכבשים הדרום[2] העמיד הבנק לפירעון מיידי את חובות החברה המשיבה שהיתה לקוחתו, וכן, הפסיק להעמיד לה אשראי על-פי הסכם האשראי שנחתם ביניהם. התברר כי הבנק נהג כפי שנהג לאחר שהוטלו מספר עיקולים על רכוש החברה. בית-המשפט-העליון פסק, כי הטלת עיקולים מהווה פעמון אזהרה לכל נושה, וכי במצב כזה, אין זו רק זכותו אלא גם חובתו של הבנק להעמיד את החוב לפרעון מיידי ולהפסיק את האשראי לחברה, גם זה המאושר, בהיות הבנק אחראי לכספי כלל ציבור המפקידים שלו, כל עוד ההסכם בין הבנק ללקוח מאפשר לבנק לנקוט בפעולה כאמור.

בפסק-דין אחר[3] קבע בית-המשפט, כי כאשר עסקו של הלקוח נקלע לקשיים, ולמרות פניות הבנק לא נמצא כל פתרון ובטחונות מספקים, הבנק רשאי להפסיק את מתן האשראי ללקוח, גם אם על-פי ההסכם אמור היה להקצות לו אשראי נוסף, כל עוד הבנק פועל בתום-לב ועושה מאמצים אמיתיים לפתרון הבעיה.

בית-המשפט-המחוזי במספר רב של פסקי-דין קבע כי אין ללקוח זכות קנויה שהבנק ימשיך במתן אשראי ללא הגבלת זמן. הבנק אינו רשאי לדרוש פירעון מיידי של האשראי בהעדר סיבה או גורם, ובלא שארע אירוע חריג, אך אם קיימת סיבה כאמור, הבנק רשאי לדרוש פירעון מיידי, בכפוף להסכם בינו לבין הלקוח.[4]

כך לדוגמה, בפרשת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ[5] נדון סעיף בהסכם בין בנק ללקוחו לפיו: "הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את האשראי ויהיה רשאי בכל עת להפסיק את מתן האשראי או להקטין את סכומו בלי לתת ללקוחות הודעה מוקדמת על-כך". נקבע כי "כמובן שהפסקת האשראי צריכה להיעשות בתום-לב ובדרך מקובלת". אולם במקרה זה "אינני מקבל את גרסת התובעים כאילו הפסקת האשראי נבעה ממניעים של נקמנות, עקב רצונה של מעיינות הגליל להתקשר עם הבנק הבינלאומי הראשון, היו לבנק סיבות מספיקות ומוצדקות להחליט על הפסקת האשראי בשל הפעולות הפסולות של גלגול שיקים ו"אובליגו ערכים"..."

לפיכך נדחתה הטענה בדבר העדר תום-לב בשימוש בזכות חוקית.

במקרה של בנק מסד נ’ קולורמה[6] הבנק הגיש תביעה בסדר-דין-מקוצר, לתשלום חוב, שצברה החברה הנתבעת בחשבון שניהלה אצלו. החברה ביקשה ליתן לה רשות להתגונן. לטענתה, הבנק הפר את ההסכם עימה, בכך שבשלב כלשהו דרש ממנה בטחונות נוספים, והחל להכיר בשיקים דחויים מעל 120 יום לפי מקדם בטחון של 40 אחוז בלבד, למרות שקודם לכן, הכיר באותם שיקים, לפי מקדם בטחון של 80 אחוז. הבנק באופן חד צדדי החל להפחית מסגרות אשראי. לאחר מכן, נערכה פגישה, ובה סוכם, כי תהיה הקטנה הדרגתית של מסגרות אשראי. עוד נאמר, כי נציגי החברה יגישו תכנית לפרעון האשראי. הבנק הודיע מצידו, כי אם ינתנו בטחונות לשביעות רצון הבנק לא יבוטלו המסגרות. הנתבעים לא המציאו בטחונות לשביעות רצון הבנק, ולכן הבנק הפחיתן. בכל המהלכים הללו רואים הנתבעים הפרות הסכם שגרמו נזק שניתן לקזז אותו מתביעת החוב של הבנק.

בית-המשפט פסק, כי הבנק נהג כדין ועל-פי זכויותיו. לפי ההסכמים בין הבנק לחברה, היה הבנק רשאי, לדרוש הגדלת בטחונות בכל עת, ובידי הנתבעים לא היה כל הסכם המחייב את הבנק להסתפק בביטחונות המקוריים. נקבע כי:

"הבנק לא היה חייב לקבל שיקים דחויים לזמן ארוך באותו מקדם בטחון ראשוני, ואין כל בסיס לטענה, כי הבנק היה חייב כביכול להמשיך ולקבל בטחונות לפי אותו מקדם שקיבל אותם בעבר. בעניין זה, לבנק שקול-דעת רחב, לפעול כדי להגן על כספו ובדרך עקיפה זו להגן על ציבור לקוחות הבנק. זכותו של הבנק לדאוג לייצג אותו ולהזהר מסיכונים מופרזים. אותו בטחון עצמו במקרה הזה שיק דחוי מעל 120 יום, יכול להתכבד כבטחון לפי 80% משוויו, או 40% משוויו, או כל אחוז אחר והדבר תלוי בשקול-דעת של מנהל הבנק, אשר יכול להשתנות מעת לעת לפי תנאי השוק ולפי שיקולים עסקיים נוספים המסורים כולם לבנק עצמו. ייתכן אמנם שהבנק יכבול את שקול-דעתו מראש בהסכם מחייב עם לקוח, אך לא הוצג בפני כל הסכם כזה ולא נטען בפני, כי יש כזה הסכם שיוצג בעתיד. הוצג בפני המסמך א/1 נספח לבקשת הרשות להתגונן ונטען, שהוא מהווה הסכם בדבר מסגרות אשראי אך לאחר שעיינתי בו, בכובד ראש, אני קובע, כי אין המסמך מהווה הסכם אלא הודעה בלבד. מסקנה זו, מבוססת על ההתרשמות מהמסמך הפותח במלים "הרינו להודיעכם..." ואין בו בתכנו הקצר כל תנאים אלא יש בו קביעה בשורה אחת של סכום מסגרות האשראי. אין מי שטוען, כי הבנק חייב לשמור מסגרות אלה לעולם ועד, גם אם בדעתו הבטחונות שבידו אינם מספיקים לכך.

פירטתי כל האמור לעיל, כדי להצביע על-כך, כי לדעתי, הבנק לא הפר כלל את המוסכם בין הצדדים, אלא כל שעשה היה לדרוש פרעון החובות בזמן שבו מצא לנכון, כי יש צורך לעשות זאת. כאשר הבנק פנה ללקוח כפי שראינו לעיל, נערכה פגישה, והבנק היה מוכן לקבל בטחונות טובים יותר ולשמור על מסגרות האשראי. הלקוח לא היה מסוגל להציע בטחונות טובים יותר, ולכן הופחתו מסגרות האשראי כפי שצריך היה לעשות בנקאי זהיר."

במקרה אחר, קבע בית-המשפט, כי לבנק המגיש תביעת חוב נגד לקוח, כאשר הלקוח לא חרג ממסגרת האשראי המאושר, ופעל על-פי ההסכם בינו לבין הבנק, אין עילת תביעה כנגד הלקוח. גם כאשר ההסכם עם הלקוח מאפשר לבנק להעמיד האשראי לפירעון מיידי על-פי שקול-דעתו הבלעדי, הרי שעליו לעשות זאת בתום-לב ולא בלי סיבה, ועליו לקחת בחשבון את הנזק הרב שעשוי להיגרם ללקוח.[7]

עוד נפסק,[8] כי לא ייתכן, כי בנק יפסיק באופן חד-צדדי וללא כל סיבה את קו האשראי של לקוחו. דבר זה פוגע ביציבות העסקית ועלול למוטט כל עסק. אולם, אם מתבצע מעשה או מתרחש אירוע המסכן את יכולת הפירעון של הלקוח, הרי שהבנק רשאי לעשות כן. כאשר מדובר בבנק הרי שחובת תום-הלב הינה מוגברת, ועל הבנק לראות לנגד עיניו את טובת לקוחו.

בפסק-דין אחר,[9] קבע בית במשפט, כי יחסי בנק-לקוח הם במהותם יחסים שבין לווה ובין מלווה: כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת זכות הלקוח נחשב כמלווה לבנק, ואילו כאשר חשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה, הבנק נחשב כמלווה ללקוח. מעל מערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח צפה נורמת תום-הלב ועליהם להתנהג בהגינות ובהתחשבות האחד עם השני.

על הנושה להתחשב בצרכי החייב, ועל החייב להתחשב במידת הסיכון שאליו יכול להיקלע המלווה. במקרה שנדון בפסק-הדין, המלווה שהוא הבנק היה בסיכון רב, הלקוח (החייב) לא עמד בתנאי ההסכם, לכן הבנק לא הפר את הסכם האשראי, אלא נהג כראוי.

עוד נפסק,[10] כי לבנק מעמד מיוחד כסוכנות חברתית, וחלק מהחובות הנלוות למעמד זה, כוללות גם הימנעות מפעולה חד צדדית המעמידה את חוב הלקוח לפירעון מיידי, תוך ניצול הכוח ללא אינטרס מוצדק. לכן יש ליתן הודעה מוקדמת על הכוונה להפסיק את מתן האשראי ללקוח, ויש להצביע על סבירות פעולת הבנק.

בפרשת בן מלך[11] דובר בלקוח, שסחר במעו"ף באמצעות חשבון עו"ש שניהל בבנק. הוסכם בין הצדדים כי הלקוח ימציא בטחונות להבטחת פעילותו בחשבון, וכי בהעדר בטחונות מתאימים רשאי יהיה הבנק לבצע פעולות בחשבון על דעתו, על-מנת לכסות את החריגה. בשלב כלשהו סבר הבנק, כי אין בידו די בטחונות לפעילות הלקוח. הוא דרש בטחונות נוספים, ואף קיבלם, אלא שלטענתו ביטחונות אלו לא סיפקו אותו. לכן עצר את פעילות החשבון, ופעל בעצמו להפסקת הפעילות, מבלי לתת ללקוח שהות אף לא של מספר ימים, בכדי שיחסל את תיק ההשקעות שלו מתוך שקול-דעת.

בית-המשפט קיבל את טענת המערער, לפיה הבנק הפר את התחייבותו לאפשר לו את המשך הפעילות בשוק המעו"ף, דבר שגרם לו נזק. הפסקת הפעילות מטעם הבנק המשיב בחודש מאי מהווה הפרה של הסכמת הצדדים, שכן הלקוח המציא את הביטחונות הנדרשים. ברם, בית-המשפט לא קיבל את טענת המערער, כי בהתאם להסכמת הצדדים התחייב הבנק-המשיב, לאפשר לו פעילות עד ליום 1.8.95. בסברו, כי הדבר אינו אפשרי נוכח אופייה המיוחד של הפעילות בשוק המעו"ף.

כמו-כן, נקבע, כי הבנק הפר את התחייבותו כלפי המערער וחיסל את תיק האופציות של האחרון בחיפזון ומבלי שהיה בידי סוגרי הפוזיציות הפתוחות לבחון את השוק. הבנק לא אפשר למערער מספר ימים, על-מנת, שיחסל את תיק ההשקעות שלו מתוך שקול-דעת, או אז, סביר כי הפעולות היו מתבצעות בשערים טובים יותר לאור המיומנות המקצועית של המערער העולה על זו של עובדי הבנק.

בית-המשפט העריך באמצעות אומדנא כי המערער יכול היה לחסוך כ- 65% מתוך ההפרש בין התמורה בפועל לבין התמורה הרעיונית, והפחית סכום זה מחובו של הלקוח לבנק.

בעניין יעקובוביץ[12] מעלה בית-המשפט את השאלה: "באילו נסיבות רשאי בנק להגביל את חשבון לקוחו ולהפסיק את האשראי שהעניק לו?"

וכך הוא משיב:

"מחד, הפסיקה פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובת אמון ביחס ללקוחותיו. על חובה זו עמד כב’ הנשיא שמגר ב- ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בע"מ נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח(2) 573:

"יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה רגיל. על-כן נאמר לא אחת, כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה, קיימים תנאים נוספים, שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק." (שם, בעמ’ 590).

באשר להיקף החובה ללקוח נקבע, כי זו משתנה ממקרה למקרה ומושפעת מטיב מערכת היחסים שבין הבנק ללקוחו, ממידת מעורבות הבנק בעסקי הלקוח ומגורמים נוספים (שם, בעמ’ 592; וראו גם ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ’ חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח’, פ"ד נד(2) 145, סעיף 11 לפסק-הדין).

מנגד, עומדת שאיפתו הלגיטימית של הבנק להגדיל את רווחיו, כמו גם החובה המוטלת עליו לשמור על רמת נזילות מסויימת מתוקף הפרק התשיעי לחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954. רמת נזילות זו מחייבת שמירה על רמת נכסים ביחס לאשראי, שהוא מעניק ללקוחותיו באופן כזה, שהבנק לא יקלע לחוסר יציבות פיננסית. לפיכך, נדרש הבנק מעת לעת לפעול באופן חד-צדדי כלפי לקוחותיו, ולהקטין את מסגרת האשראי שהוא מעניק, ואף לבטלה, הגם שבפעולות אלה הוא עלול להרע את מצבם הפיננסי.

איזון נאות בין השיקולים הללו, מחייב את הבנק לפעול בסבירות ובהגינות בעת שהוא בוחן הפסקת אשראי לעסק זה או אחר, כמו גם את הגבלת החשבון ואי-כיבוד שיקים הנמשכים מחשבון זה. פעולות אלה עלולות להביא להפסת קיומו של עסק כ"עסק חי". לפיכך, על הבנק לפעול בזהירות בטרם יפעל להפסקת המימון העסקי שהעניק במשך זמן ממושך ללקוחו. על-מנת לעמוד בזהירות הנדרשת, על הבנק לבחון את מצבו הפיננסי של לקוחו, ובכל מקרה ליתן לו זמן התארגנות סביר, בטרם יגביל את החשבון ויפסיק את העמדת האשראים. למה יחשב "זמן סביר" – לא ניתן לקבוע נוסחה אלא הדבר תלוי בנתוני כל מקרה, בגובה החובות, בהיקף הבטחונות ובמידת הנזק העלול להיגרם עקב אי-הפסקה מהירה של מתן אשראי."

מסקירת הפסיקה עולה, כי כל עוד הבנק פועל בתום-לב ויש בידו סיבה סבירה לפעולותיו, הרי שהוא רשאי לבטל או להפחית את מתן האשראי ללקוח, ולדרוש את פרעון החוב. נראה, כי על הבנק להתחשב במסגרת חובת תום-הלב שלו גם באינטרס של הלקוח, ולתת לו שהות כלשהי לכיסוי החוב.

יש לציין, כי בימים אלו, בית-הדין לחוזים אחידים,[13] פסל את נוסח הסעיף שבהסכם הנערך על-ידי בנק לאומי כפי שצוטט לעיל,[14] וקבע, כי המדובר הוא בסעיף המקפח את הלקוחות. וכך נקבע בפסק-דין:

"26. לאור חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(2) לחוק, אנו סבורים שכאשר מדובר בחוזה המעניק ללקוח מסגרת אשראי לתקופה קצובה, הכלל צריך להיות שעל הבנק לכבד את חוזה האשראי, ועליו להימנע מלבטלו או לשנותו, אלא במקרים חריגים, אשר שומטים את הבסיס תחת כריתת החוזה, בעיקר שינויים משמעותיים ביכולת הפירעון של הלקוח, אשר מעמידים בספק ניכר את יכולת ההחזר של האשראי. שינויים כאלה עשויים להצדיק את ביטול החוזה גם על-פי הדין הכללי, באשר הם שומטים את ההבנות, ולו הבנות מכללא, שביסוד החוזה."

וכן:

"27. עם זאת, אנו סבורים שהתנאי הנוכחי, אשר מאפשר לבנק לבטל את מסגרת האשראי "במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוחות, או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית או ביטול מסגרת האשראי..." (וכן במקרים אחרים המותרים על-פי כל דין), מקנה לבנק שקול-דעת רחב מידי. תנאי זה גם אינו מביא בחשבון, את האינטרס של הלקוח, בדומה למשל, לתנאי המסחר הכלליים של ארגון הבנקים הגרמני. בכך הסעיף, בנוסחו הנוכחי, מקפח את הלקוחות.

28. כדי להסיר את הקיפוח, יש להגביל את זכות הביטול של הבנק למקרים שבהם חל שינוי מהותי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח או בהתקיים נסיבות אחרות שלא היו ידועות לבנק בעת מתן הסכמתו למסגרת האשראי, אשר מסכנים באופן ממשי את יכולת הגבייה של הבנק, וזאת תוך התחשבות גם באינטרס של הלקוח ובנזקים העלולים להיגרם לו עקב הביטול או הפחתת מסגרת האשראי. אשר למתן ההודעה המוקדמת, אם בכלל, ולמועדה, אנו סבורים שכאן חל כלל 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) הנזכר לעיל, בהיותו בגדר הוראת חיקוק המסדירה מטריה זו.

29. הדברים דלעיל אמורים בביטול מסגרת אשראי שניתנה לתקופה קצובה קודם לתום אותה תקופה, אך הם חלים גם לגבי מסגרת אשראי שלא הוגבלה בזמן. במקרה האחרון, עשויה לעמוד לבנק זכות לבטל את מסגרת האשראי גם מכוח דיני החוזים הרגילים בנוגע לחוזה שאינו מוגבל בזמן. אולם ביטול כזה דורש מתן הודעת ביטול בתוך זמן סביר מראש (ראה: ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינוי נ’ מבשלת שיכר, פ"ד מו(2) 70). ספק אם דחיפות הביטול בנסיבות החריגות שלפנינו, מאפשרת לבנק, ללא הוראה חוזית מפורשת, לעמוד בדרישת משך הזמן הסביר למתן הודעת ביטול על-פי ההלכה הכללית לגבי ביטול חוזה שאינו מוגבל בזמן."


סעיף 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח)[15] המוזכר בדבריו של בית-הדין בוטל זה מכבר. כן יש לציין, כי על פסק-דין זה הוגש ערעור שטרם הוכרע.[16]


מפסק-הדין של בית-הדין-לחוזים אחידים עולה, כי אין בית-הדין שולל את העובדה, כי מותר שיהא לבנק הכוח והסמכות להפחית או לבטל על-פי שקול-דעתו הבלעדי את מסגרת האשראי המאושרת ללקוח, אלא שבית-הדין מעוניין להגביל רשות זו של הבנק לבצע פעולה כה קיצונית, רק למקרים בהם חל שינוי מהותי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח או בהתקיים נסיבות אחרות שלא היו ידועות לבנק בעת מתן הסכמתו למסגרת האשראי, אשר מסכנים באופן ממשי את יכולת הגבייה של הבנק. בנוסף, בית-הדין מורה, כי על הבנק להפעיל את שקול-דעתו תוך התחשבות גם באינטרס של הלקוח ובנזקים העלולים להיגרם לו עקב הביטול או הפחתת מסגרת האשראי.


דברים אלו של בית-הדין, דומים לנאמר על-ידי השופטים רובינשטיין ואוקון במאמרם על הבנק כ"סוכנות חברתית".[17] השופטים מציינים, כי על-פי הגישה המקובלת בדין האמריקאי, יש לתת ללקוח הודעה מוקדמת על הכוונה להפסיק את מתן האשראי, ובנוסף, "פעולת הבנק בקשר לכך חייבת להצביע על "בסיס אובייקטיבי" שעל יסודו "פקיד מחלקת אשראי סביר" היה מפעיל את שקול-דעתו באופן האמור. כתוצאה מכך, צומצמה יכולת ההפעלה של זכות ההעמדה המיידית של מלוא האשראי לפירעון. לצורך כך, הבנק ייחשב כאחראי, אם פעל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם פרקטיקות בנקאיות מקובלות. יתר-על-כן, הבנק רשאי אמנם לפעול על-פי האינטרס שלו, אך עליו להביא בחשבון את האינטרסים של הלקוח, והפגיעות שהוא עלול לספוג, ולאזן ביניהם באופן סביר. פעולה אשר גורמת ללקוח נזק ניכר ואינה מקדמת את אינטרס הבנק באופן המצדיק זאת, מטילה חבות על הבנק. עקרונות אלה חלים גם על פעילות בנקאית אחרת, כמו מימוש בטוחות, לרבות סדר קביעת מימושן."

הגברת רמת הזהירות הנדרשת מהבנק כלפי לקוחותיו, עשויה להביא לאימוץ מבחנים אלו שעניינם מידתיות. תוצאה זו מתחייבת גם, לדעת השופטים, מהחלת חובות אמון כלליות על הבנק, המובילות אף לאימוץ מבחן נוקשה עוד יותר של מתן משקל ממשי לאינטרס הלקוח, גם כאשר הוא בא על חשבון אינטרס הבנק.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] כפי שפורסם בפסק-הדין של בית-הדין לחוזים אחידים – הערה 2.

[2] ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ סניף עומר נ’ מכתשים הדרום בע"מ, פ"ד מה(3) 182.

[3] ת"א (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ’ בנק הפועלים בע"מ, תקדין מחוזי 96(3) 3861.

[4] ראה למשל ה"פ (חי’) 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ ואח’, דינים מחוזי כו(9) 852. וכן ת"א 2104/89 (ת"א) הקסגון פלסטיק בע"מ נ’ בנק הפועלים בע"מ, תקדין מחוזי 93(2) 1042.

[5] ה"פ (חי’) 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(9) 852.

[6] ת"א 002274/02 בנק מסד בע"מ נ’ חברת קולורמה ים תיכון בע"מ ואח’ (לא פורסם).

[7] ה"פ (חי’) 32831/96 ת"א (חי’) 10021/96 אמין עיסמי ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף טשרניחובסקי, חיפה, דינים מחוזי כו(9) 752.

[8] ת"א (י-ם) 1302/98 בנק פועלי אגודת ישראל ואח’ נ’ ירושלים תור חיפה 95 בע"מ (בפירוק) ואח’, דינים מחוזי לג(8) 15.

[9] ע"א (י-ם) 1256/00 אחים אדרי קבלני בניין והנדסה (1995) בע"מ ואח’ נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, דינים מחוזי לב(10) 672.

[10] ראה: ת"א (י-ם) 2178/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ’ סאסי 2000 פיתוח ובניה (1994) בע"מ ואח’, דינים מחוזי לג 577.

[11] ע"א 001435/99 (ת"א) בן מלך אילן נ’ בנק כללי לישראל בע"מ, תקדין מחוזי 2004(1) 1757.


[12] בש"א 53452/99 בנק דיסקונט בע"מ נ’ יעקובוביץ, תקדין מחוזי 2003(4) 1168.


[13] ראה הערה 1 לעיל.

[14] ראה עמ’ 47 לעיל.

[15] ראה הערה 45 לעיל

[16] נכון למועד כתיבת שורות אלו 10/2004.

[17] ראה הערה 16 לעיל.