מאת: עו"ד גלעד נרקיס

חובת מיצוי הליכים נגד החייב

עד לתיקון די היה בפניה דקלרטיבית לחייב העיקרי כדי שהנושה יוכל לפנות לערב. אחרי התיקון, הנושה צריך לקבל פסק-דין נגד החייב, לנסות לגבות אותו בהוצאה לפועל ולקבל אישור של ראש ההוצל"פ, שניסיונותיו מוצו, כך שלא ניתן לקבל כסף מהחייב. רק לאחר מכן אפשר להתחיל לפעול נגד הערב.

חלוקת החוב בין הערבים, לחוד

עד לתיקון היה מדובר בחייבים יחד ולחוד. המשמעות היא, כי הנושה יכול לבחור בערב "הנוח" ביותר מבחינתו (הערב הזמין, האמיד וכיו"ב), ולתבוע ממנו תשלום כל החוב אשר לא נפרע. לאחר התיקון, כשמדובר בערב יחיד, כל אחד חייב בחלק יחסי של החוב, ולא יותר מכך. כלומר, אם יש 4 ערבים, כל אחד חייב ב- ¼ מן החוב הבלתי-מסולק.

לגבי ערבויות שניתנו בטרם התיקון השני, נתגלו מחלוקות האם התיקון בא להסביר את המצב הרלוונטי גם לתיקון הראשון, או שהוא בא להסדיר את המצב מכאן ולהבא[1].

לאחר תיקון תשנ"ב, בנקים ומלווים אחרים (בעיקר חברות ליסינג), עשו מניפולציות שונות כדי שערבים לא יוגדרו כ"ערבים יחידים". בין היתר, נעשו הפעולות הבאות:

הערבויות הוגדרו כהתחייבויות לשיפוי: ההתחייבות לשיפוי שונה במהותה מהערבות, שהיא טפלה לחיוב העיקרי. בהתחייבות לשיפוי, ניתק הקשר בין החייב העיקרי לבין "הערב" והאחרון חייב לשלם על-פי דרישה, בלי קשר לשאלה אם החייב העיקרי צריך לשלם.

הערבויות לא היו מוגבלות בסכום: אי-ההגבלה בסכום נועדה אף היא לעקוף את התיקונים, כשההבנה היתה, שאי-ההגבלה הזו מוציאה את הערב מכלל ההגנות בתיקון.

בין היתר, מהסיבות הנ"ל, בשנת תשנ"ח, בוצע תיקון נוסף לחוק. תיקון זה קבע מנגנון כפול של ערב יחיד ושל ערב מוגן. "ערב יחיד" מוגדר על דרך השלילה, כמי שאינו בן זוג, שותף או בעל עניין בתאגיד החייב.

"ערב מוגן", כשמדובר בהלוואה לסכומים שהם עד 60,000 ש"ח או 500,000 ש"ח בהלוואת משכנתא - הערב היחיד הופך לערב מוגן. ערב כזה מקבל את כל ההגנות של הערב היחיד בתוספת הגנות נוספות[2].

תיקון תשנ"ח הביא עימו שינוי מהפכני בנוגע לאפשרות ההתנאה. נקבע, כי החל מן 1.6.98, לא רק ההתניה על הוראות הפרק הנוסף אותו הוא מוסיף לחוק הערבות היא אסורה, אלא גם התניה על סעיפים 12,11,7,6,5. בכך התערב המחוקק לראשונה והגן על ערב יחיד, כהגדרתו בתיקון תשנ"ח, מפני אפשרות התנאה לרעתו גם בכל הנוגע להוראות ה"ותיקות" של חוק הערבות[3].

תוספות לסכום הערבות - שיעור הריבית

בפסק-דין ישראלי חנה[4] קבע בית-המשפט, כי הבנק הערבי ישראלי בע"מ נוהג באשר לגביית ריבית מערבים בניגוד לחוק. לדעת בית-המשפט אין מחלוקת על כך שהמבקשת הינה ערבה יחידה. הואיל וכך, חלות על העניין הוראות סעיף 17א(ב) לחוק הערבות, כפי שתוקן בתיקון תשנ"ב-1992. ומשכך הדבר, החשש כי אשר חששה ממנו המבקשת אכן מתקיים: היינו, הבנק גובה ממנה ריבית בשיעור העולה על המותר על-פי הדין, שהרי לא זו בלבד שגביית ריבית ללא אבחנה בין חייב עיקרי לבין ערב נוגדת את החוק, אלא שמדובר בהוראת חוק שאין להתנות עליה תוך כדי פגיעה בערב.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] פסיקה מאוחרת גורסת, שהגם שאין לדבר על תיקון רטרואקטיבי, כי יש לפרש את חוזי הערבות ברוח התיקונים. ראה, למשל, ע"א 7451/96 אברהם נ’ בנק מסד ואח’, פ"ד נג(2) 337.

[2] אחת ההגנות של התיקון הוא בחובת הגילוי. למעשה, תיקון חוק הבנקאות, בהוספת סעיף 17א. פתר בעיה זו ככל שמדובר בערב לתאגיד בנקאי. התיקון מגבה ומוסיף חובה זו גם כשהנושה אינו בנק.

[3] בר קהן ר’ "דיני הגנת הערב", הוצאת נבו, 247.

[4] בר"ע 001677/04 ישראלי חנה נ’ הבנק הערבי ישראלי בע"מ, בבית-משפט מחוזי חיפה, בפני כב’ השופט גרשון, ניתן ב- 21.11.04