חיווי-דעה, חוות דעת, חובת גילוי ורשלנות

כאשר מדובר בייעוץ וחיווי דעה על-ידי בנק או מטעמו ללקוח, בדרך-כלל יתקיימו היסודות הנדרשים לשם הטלת אחריות ברשלנות לפי הלכת וינשטיין[1], והשאלה תתמקד בשאלת ההתרשלות - האם חיווי הדעה או הייעוץ אכן היו בלתי-סבירים. פרופ’ פורת הביע דעתו במאמרו[2], כי יחסי האמון והחשש מניגוד עניינים, אף מחייבים את הבנק לזהירות יתר, והוא יחוייב לייעץ ללקוח אף אם זה האחרון כלל לא ביקש ייעוץ מאחר ואינו מודע לחיוניותו.

פרשה בה הוטלה על בנק חובה כזו לא איחרה לבוא. בעניין טפחות נ’ צבאח[3] רכשו המשיבים דירה מחברת כוכב שומרון. מימון הבניה נעשה בין השאר על-ידי הבנק המערער. החברה התמוטטה והמשיבים לא קיבלו את דירותיהם. לשם רכישת הדירות לקחו המשיבים הלוואות מן המערער. נקבע, כי הבנק חב חובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו מכוחן של חובות האמון המוטלות עליו, כאשר יש לו ידיעה על עובדה מסויימת אותה הוא צריך לגלות. היקף החובה שונה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות.

כאשר, למשל, מעורבותו של הבנק בעסקת הלוואה אינה רק של גוף מממן, "הסתמכותו של הלקוח היא מוגברת, רמת האמון שהבנק יחוב כלפי הלקוח תגבר אף היא, וכך גם היקפן ורמתן של חובות הגילוי שיחוב הבנק… כך יהיה לדוגמה, כאשר הבנק מייעץ ללקוח שלו לפעול בדרך כלשהי או משדל אותו לקחת הלוואה… והלקוח מסתמך על עצות אלו… לגישתי, גם כאשר הבנק אינו מייעץ ללקוח בדבר ההלוואה, ואולם הבנק יודע את מטרת ההלוואה והוא בעל אינטרס ברור ומהותי במתן הלוואה זו, חלה עליו חובת גילוי בדבר קיומו של אותו אינטרס".

עם זאת, יש לאזן את חובת הגילוי עם חובת הסודיות וחובות אחרות של הבנק, איזון עדין אשר אין לקבוע לו מבחן גורף. במקרה הספציפי, של הלוואה מסוג משכנתא, כאשר מערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא קרובה, ולבנק ידוע מה השימוש שייעשה בכספי ההלוואה וכי החברה לה נמסרו הכספים לא תעמוד בהתחייבויותיה, וכאשר הבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת הכספים לאותה חברה - על הבנק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד העניינים בו הוא מצוי, ואין צורך לדווח על קשיי החברה.

כישלונו של הבנק ליידע את המשיבים בדבר ניגוד האינטרסים מהווה הפרה של חובת הגילוי.

בעקבות הפרה זו קמה לתובעים עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות (כמו גם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)), שכן גילוי ניגוד האינטרסים היה מביא לבדיקה נוספת מטעם המשיבים, שיתכן שהיתה מונעת מהם את ההשקעה בדירות החברה.

לדעת פרופ’ דויטש[4] מן הראוי כי החובה אשר תוטל, לעניין הגילוי של ניגוד האינטרסים, תהיה גורפת יותר, וזאת דווקא על מנת לשמור על חסיון הקבלנים. אם תוטל חובת ההודעה בדבר ניגוד אינטרסים רק במצבים בהם הקבלן מצוי בקשיים, הרי עצם מתן ההודעה תיתפס כהודעה בדבר קשייו של הקבלן. לפיכך, לדעת פרופ’ דויטש עדיפה עמדה המחייבת את הבנק ליידע את הלקוח בקשר למעורבותו כל אימת שהבנק נותן הלוואה ללקוח.

ב-ה"פ (ת"א) 176534/00[5] הפר הבנק, לטענת המבקשים, את חובת הנאמנות כלפיהם כלקוחות מאחר והם חתמו על מסמכי המשכנתא שהובאו להם על ידו בלא שניתן להם כל תדרוך בכתב או בעל-פה, ובלא שנאמר להם דבר בקשר לביטוח חיים ובלא שהועמדה בפניהם ברירה אם לבטח את הלווה הנוסף. לטענתם, אם היתה מובאת בפני הלווה הנוסף (המנוח) האופציה להיות מבוטח בביטוח חיים הוא היה מממש אופציה זו.

פסק-הדין מזכיר את ע"א 9358/96, 8905/96[6], בו נאמר כי:

"המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ’פרט מהותי’ שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה. לפיכך נראה לנו שמסקנותיו של בית-המשפט המחוזי אינן מבוססות לעניין זה. אין זה מעלה או מוריד כיצד נהג הבנק במקרה זה או אחר או בכלל, כשחובה כאמור לא קמה."

בית-משפט השלום (כב’ השופט ד"ר ורדי), קובע כי אמנם בעבר לא היתה זכותו של לווה לביטוח חיים בגדר "פרט מהותי" שעל הבנק להודיע עליו, אולם המצב שונה לגבי הלוואות אשר ניתנו לאחר מתן הנחיות חדשות של האוצר, המחייבות לווים אשר נטלו מכספי מדינה לעשות ביטוח חיים, ולאחר מתן הוראות המפקח על הבנקים לפיהן על הבנק ליתן למבקש ההלוואות, דפי הסבר הכוללות את "התנאים לביטוח חיים ולביטוח נכסים, לרבות שיעורי הפרמיות".

לפיכך "היה על הבנק-המשיב להודיע ללווה למנוח שהוא רשאי לבצע ביטוח חיים באמצעותו או באמצעות אחר. אני סבור שמדובר בפרט מהותי העולה הן מהחוק והן מחובת הגילוי ותום-הלב, כשאי-הגילוי במקרה דנן מהווה הן הפרת חובה על-פי החוק, הן על-פי הנהלים והן על-פי חובת הגילוי ותום-הלב ואף מהווה רשלנות של המשיב… הוראות בנק ישראל, מעבר לכך שהמשיב עצמו ראה אותו מחוייב לנהוג לפיהם וטוען שפעל כדין ומעבר לכך שלטעמי הן צריכות גם לחייבו, יצרו נורמה של סטנדרט של חובת זהירות סבירה ונורמה של התנהגות כלפי אנשים הפונים למשיב
לקבלת הלוואה העולה גם מכוח חובת הנאמנות, חובת הגילוי וחובת תום-הלב…אני קובע שנורמות אלו הופרו במקרה דנן ועקב סטיה והפרה של חובות אלו קמה למשיב גם חבות חוזית ו/או נזיקית…".

בית-המשפט ציין עוד, כי התחשב בקביעת חובה זו בכך, כי מדובר באנשים אשר אינם מבינים כלל בענייני כספים. לעומת זאת, ב-ת"א (י-ם) 19241/98[7] דובר בתובע משכיל, בעל תואר אקדמי בכלכלה וסטטיסטיקה, אשר ניהל תיקי השקעות בהיקף גדול. על אף זאת קבע בית-המשפט, כי נוכח נסיבות המקרה - בו שוחח יועץ ההשקעות עם התובע על כדאיות מכירת המניות ב-SHORT מבלי להודיעוֹ כלל כי קיימת בעיה חוקית של החזקת מניות במצב זה - תוטל אחריות על הבנק. בית-המשפט קבע כי כל לקוח סביר, ואף לקוח בעל ידע וניסיון, יכול לצפות להצגת מצב אמיתי מצד בעל עמדה בכירה לגבי נתון החשוב ביותר לצורך גיבוש החלטתו.

בפרשת ימור[8] הוגשה בקשה למתן רשות להגן בתביעת המשיב-הבנק בסדר דין מקוצר, הנובעת מיתרת חובה בחשבון של בעלות החשבון ובערבותם של הנתבעים נוספים - מור יוסף ובן חמו. בן חמו טען בין השאר כי מכר בית, והתמורה הופקדה בחשבון פרטי אצל המשיב. בסמוך לאחר מכן פנה מר א’ תדמור, שהיה אותה עת מנהל מחלקת עסקים בבנק, לבן חמו וייעץ לו להיכנס לשותפות בפרויקט בנייה עם מור יוסף, לקוח המשיב, שעד אז לא הכירו זה את זה.

לדברי בן חמו, תדמור סיפר לו על זכיית מור יוסף במכרז, וכי הוא בחן את העיסקה "על כל היבטיה וזוויותיה", וכי מדובר בעיסקה בטוחה ו"והרווח הכולל המובטח ממנה לא יפחת מ- 800,000 דולר", לעומת הריבית הזניחה שהוא מקבל בפיקדון שקלי אצל המשיב. תחילה טוען בן חמו כי דחה את ההצעה, מכיוון שעסק באלומיניום ולא בבנייה, אולם לאחר שתדמור הבהיר לו שאל לו להיות מודאג ושהוא אישית ידאג לליווי בנק מלא ולערבות הבנקאית הדרושה, וכי הביטחונות נחוצים לתקופה של שנתיים, ובינתיים הפיקדון ימשיך להניב פירות, התפתה בן חמו והסכים להיכנס לפרויקט. כן טוען בן חמו כי תדמור שיבח והילל את מור יוסף ואת מומחיותו בבנייה ואת הצלחותיו, הגינותו, יושרו ואמידותו.

כן הבהיר לו תדמור, לטענתו, כי כל פעולותיו בנידון נעשות כחלק מתפקידו לייעץ ללקוחות הבנק, ובעיקר לאלה המשגשגים בעסקיהם וזאת לשם השגת מקסימום רווחים, וכי תדמור לחץ עליו למהר להיכנס לשותפות בעיסקה המפתה וחסרת כל סיכון "שחבל שאחר יקטוף את פירותיה".

בית-המשפט קבע כי:

"עולה כי בן חמו סמך בעיניים עצומות על תדמור, ונכנס לעיסקה בעקבות שכנועו על-ידי תדמור, שפיתה אותו לעשות רווח קל. ...גם אם אין אחריות ישירה של הבנקאי במתן הייעוץ לבן חמו, הרי מי שנותן חוות דעת מקצועית, חב חובת זהירות גם כלפי צד ג’ שאמור להסתמך עליה, גם בהיעדר קשר חוזי ביניהם, וכי זו ההלכה מקדמת דנא (ה"מ 106/54 ויינשטיין נ’ קדימה פ"ד ח(2) 1307), הלכה שהורחבה אף לגבי אדם שאינו מומחה מקצועי, שעדיין חב חובת זהירות כתוצאה ממצג רשלני... משבבנק עסקינן, הרי שזה חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו, ואף אם היה להם ייעוץ משלהם, הרי שאין הדבר פוטר את המשיב מחובה להסביר ללקוח את העיסקה ’בצורה השווה לכל נפש’, כפי שנקבע בע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות נ’ הרשקו, פ"ד כט(2) 208, 211, ...חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, קובע את אופן התנהגותו של בנק לגבי איסור הטעיה (סעיף 3), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות
(סעיף 4), גילוי נאות (סעיף 5).

הפסיקה הבחינה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית כפי שבאה לידי ביטוי בת"א 1226/85 (ת"א) ברונר נ’ בנק המזרחי בע"מ, פ"מ תשנ"א (ב)343. בית-המשפט קבע שהחובה הכללית על-פי דיני הנזיקין
לנקוט באמצעים סבירים למניעת נזק מאדם, הופכת במהלך ניהולו של משא ומתן לחובה קונקרטית, שלא ליתן הודעה רשלנית שיש בה כדי להטעות את הצד השני למשא ומתן, והבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו (ראו ת"א 3094/98 ז’אן קלוד מולאר נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)...

בן חמו מעלים טענות לגבי כניסתם לעיסקה ומעורבות המשיב באמצעות מר תדמור. לטענה זו תימוכין בעובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה בן חמו לא הכיר כלל את מור יוסף או את העיסקה נשוא הפרויקט.

במצב דברים זה, בן חמו הסתמך על תדמור הן לעניין העיסקה עצמה, הסיכונים שבה, הפיתויים לרווח קל, אופן מימוש הביטחונות והעיתוי למימושן, וכן המצג בדבר יכולתם ואמידותם של מור יוסף באופן שלא התאפשרה לו זכות חזרה ומימוש ערבויותיו לראשונה. בכל אלה הראה בן חמו הגנה לכאורה, המצדיקה בירורן של סוגיות אלו במשפט".

יצוין בהקשר זה, כי גם על יועץ ההשקעות חלות חובות אמון וזהירות מכוח חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995, הקובע חובות אמון וזהירות של יועצי השקעות.

בנק עשוי לחוב ברשלנות גם כאשר ייעץ או חיווה דעה כלפי מי שאינו לקוחו. בהערת אגב אומר השופט שמגר בפרשת טפחות[9], כי לדידו גם מערכת היחסים בין בנק למי שאינו לקוח היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון הרב אשר רוכש הציבור הרחב כלפי מוסד זה, ומשאר שיקולי המדיניות והמאפיינים שפורטו לעיל. אולם, יש כמובן היקף חובה שונה במקרה בו המדובר בלקוח לעומת מקרה בו התובע אינו לקוח.

לאחרונה ניתנו מספר פסקי-דין שעסקו בבעיה שעניינה ייעוץ הבנקים ללקוחותיהם בכל הנוגע לרכישת ניירות ערך. היותם של הבנקים גופים כלכליים הפועלים למטרת רווח, בצד היותם גופים "מעין ציבוריים", מעלה שאלות קשות בדבר האפשרות לניגוד עניינים במסגרת הפעילות מול הלקוחות.

הבעייתיות במתן ייעוץ להשקעות על-ידי הבנקים נבחנה כבר בעבר על-ידי ועדת בייסקי, שקבעה חד-משמעית כי בייעוץ כזה קיים ניגוד אינטרסים מובהק.

מספר פסקי-דין שניתנו לאחרונה שבו ונגעו בסוגיה, ובחנו שוב את היקף אחריותו של הבנק אל מול הלקוח כמשקיע. למרות שלא אחת מוצגות השקעות שונות בניירות ערך כהימור, חוזרים ומצביעים בתי-המשפט על כך שרמת הסיכון אינה פוטרת את הבנק מהחובה להעניק ללקוח שירות הולם.

מאז קריסת הבורסה בשנת 1994, הוגשה סדרה ארוכה של תביעות בנקים כנגד משקיעים שכשלו ונותרו חייבים לבנקים. תביעה אחת מתוך אלו עוסקת במקרה בו פנה בנק אל לקוחות והציע להם הלוואה לצורך השקעה בניירות ערך של הבנק - הלוואה ללא ביטחונות מלבד התיק עצמו. באותו מקרה הושקע הכסף כולו במניות, וגם כשביקשו למכור את הקרנות, סירב עובד הבנק לעשות זאת, אולי מתוך אמונה שהבורסה תעלה. השופט דניאל ארנסט[10] קבע בפרשת בנק לאומי לישראל בע"מ נ’ כהן לילי, כי העובד, כיועץ השקעות סביר, היה חייב לצמצם את הסיכונים ללקוחות, ולא כך עשה. השופט קבע כי פעולות העובד תאמו את אינטרס הבנק ולא את זה של הלקוח, ולכן הלקוח לא צריך לשאת לבד בכל האחריות. באותו מקרה גרס גם בנק ישראל שלא היה מקום להעמיד הלוואות לשם השקעה בקרנות נאמנות תוך הסתמכות על רווחים בשוק ההון, ויש מקום להשתתפות הבנק בהפסדים שנגרמו. השופט קבע כי על הבנק היה להזהיר את הלקוח מפני הסיכונים, ואי האזהרה כמוה כהטעיה.



פרשת מולאר נ’ בנק לאומי לישראל[11] עסקה בביצוע עסקת סחר באופציית מטבע חוץ על-ידי הבנק, בה נגרם ללקוחות הפסד כספי. השופטת שטרנברג אליעז קובעת שם כי למרות שמדובר ב"תחום מסוכן אשר כמוהו כהימור", מידת הסיכון שמוכן הלקוח לקבל על עצמו אין בה כדי לשחרר את הבנק מהמחויבות להעניק שירות הולם. בית-המשפט קבע כי לפקידי הבנק לא היה את הידע הבסיסי הנדרש לביצוע פעולות כאלו, וכי בנק הנותן שירותים בשוק ההון ובניירות ערך חב ללקוחותיו, הנותנים בו אמון רב, ידע בסיסי ומיומנות שנדרשים לביצוע פעולות בשוק המתאפיין בסיכון גבוה, תוך זמן קצר יחסית.

למרות שבכל פסקי-הדין מודגשות חובות הבנק כלפי הלקוח, הרי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה הן הקובעות את התוצאה הסופית, והיו לאחרונה אף מקרים בהם בית-המשפט קיבל את עמדת הבנקים בתביעות שעסקו בנושא זה.

בפרשת צרפתי נ’ בנק הפועלים[12] הגיע לפני בית-המשפט מקרה בו לקוח רכש מנייה ספקולטיבית ביותר, מיוזמתו, ולאחר מכן בחר במהלך שעל-פי עצת מנהל ההשקעות היה בלתי סביר ומנוגד להיגיון. הלקוח איבד את כספו ותבע את הבנק בגין הנזק. בית-המשפט, שלא קיבל את גרסת הלקוח, השתכנע כי הוא פעל על-פי עצת חבר, וכשזו הוכיחה את עצמה כעצת אחיתופל, הוא ביקש לתקן את הנזק בהטלת האשמה על הבנק. בית-המשפט נתמך בין היתר בכך שאותו לקוח היה משקיע סולידי, שהשקיע בפיקדונות ובקופות חיסכון בלבד, ושלמרות שלא היה בקי כלל בשוק המניות, בחר לרכוש באופן פתאומי ובסכום גדול מניות נפט, מהספקולטיביות ביותר בשוק המניות, שערכן עלה תוך מספר שעות ב- 20%. מסקנתו של בית-המשפט היתה כי פעולה זו נעשתה בעקבות מידע פנימי, ומידע מאוחר יותר מאותו מקור הביא ככל הנראה להפסדים.

גם בפרשת אברהם דרעי נ’ הבנק הבינלאומי[13] העדיף בית-המשפט את גרסת הבנק על גרסת הלקוח. הלקוח הציג עצמו כבור גמור בנושא הבורסה, וככזה שהיה תלוי תלות מוחלטת בבנק ובנכונותו לספק לו את המידע המהותי לרכישות. לטענתו נתן אמון מלא בבנק ולא שאל, בירר או בדק את הנושא. לאור מקצועו של הלקוח ונסיבות המקרה, הגיע בית-המשפט למסקנה שלא כך הדבר, אך עם זאת קבע כי "היותו של אדם מומחה או בקיא ברזי מערכת המניות והאופציות, אין בה כדי לגרוע מאחריות הבנק... לבצע גילוי נאות... עם זאת, ידוע כי היקף החובה ו’רמת הנאמנות’ הנדרשים... משתנים ממקרה למקרה ומושפעים... מטיב היחסים בין הבנק ללקוח... מהפעולות המבוצעות על-ידי הלקוח... מהלקוח עצמו ונסיבותיו האישיות. אין ספק כי עת מדובר בלקוח שאינו בקיא ואינו מעורה בתחום הפיננסי, היקף חובת הנאמנות תגדל".

השופט מבהיר כי שאלות שנשאלות במהלך המשא ומתן מרחיבות את חובת הגילוי של הבנק, אך כשאלה לא נשאלות, אין לבנק סיבה לחשוד שהלקוח לא יכול להשיג את המידע הדרוש לו.

בית-המשפט מוצא לנכון להזכיר ולהזהיר כי "אין הבורסה מדע מדויק... למטבע ההשקעות שני פנים - מחד, משתקף לו הסיכוי לרווח - והוא נוצץ ומפתה, ובשלו נמשכים רבים להשקיע בבורסה. מאידך, צידו השני של המטבע אינו כה זוהר, אלא דהוי משהו - זהו הסיכון, אשר נלווה תמיד לכל השקעה והוא חלק אינהרנטי ממנה. אין לזלזל בו ואין להקל בו ראש. עם הסיכון נגררת החובה לשאת בהפסדים".

נסכם ונאמר כי קו הגבול שבין ייעוץ לגיטימי ומותר לשכנוע הוא במרבית המקרים קשה עד מאוד לאיתור, במיוחד כאשר נזקקים לשאלות אלו זמן רב לאחר התרחשות האירוע. עלינו להבין כי הבנק נתפס בעיני הציבור הרחב כגוף אמין, מומחה ובעל צביון ציבורי, וכאשר לדימוי זה מצטרפת התלות של מרבית הציבור בבנק, לפנינו משחק כוחות בלתי מאוזן לחלוטין. לפיכך על פקידי הבנק להיות זהירים ביותר בהמלצותיהם ולהציג בפני לקוחותיהם בצורה הברורה ביותר את הסיכויים, אך בעיקר את הסיכונים בכל עיסקה ועיסקה, וזאת מאחר שלהצלחה שותפים רבים, אך הכישלון יתום ועמו הלקוח יצטרך להתמודד.

בפרשת יעקבי[14] הוגשה תביעה נגד בנק על-ידי בני הזוג יעקובי, שבמרכזה ייעוץ להשקעת כספים בבורסה. התובעים טענו כי הבנק הפר כלפיהם את חובת הגילוי וחובת הזהירות, הציג מצג רשלני, עשק, הטעה, הציג מצגי שווא, הפר חובות האמון והנאמנות, ניהל משא ומתן בחוסר תום-לב ופעל בניגוד גמור למצגיו והתחייבויותיו. על כך הם עתרו למתן פסק-דין המצהיר על בטלות פעולות שנעשו ולהורות על הנתבע לפעול או להימנע מלפעול פעולות מסוימות.

שני התובעים, בעלי השכלה פורמאלית מינימלית, קיבלו פיצויים בתמורה לפינוי 3 יחידות דיור משכונת גבעת עמל. בכספים אלה התכוונו התובעים לרכוש 2 דירות גג. לטענת התובעים, התובע פתח תוכנית חיסכון בסך 100,000$ בסניף הנתבע על-שם אשתו בלבד, כאשר כבר היה לה חשבון בסניף זה, במסגרתו היתה פעילות מינימלית בלבד. לאחר מסע שכנועים אינטנסיבי, עליו ניצח סגן מנהל סניף הנתבע, במהלכו התרחשו מספר פגישות בין סגן המנהל והתובע וכן פגישות בין התובע לבין גורמים נוספים הקשורים לבנק, החל התובע להשקיע כספים בבורסה.

לאחר שהסכום הראשוני אותו השקיע צבר רווחים, ולאחר שסגן המנהל הבטיח לתובע, על-פי טענת האחרון, כי אין כל סיכון בהשקעה ולא יכול להיגרם לו הפסד, הוא הגדיל את השקעותיו. בתחילת 1994, כחודש לאחר רכישת הדירה הראשונה, ביקש התובע לממש את האופציה שניתנה לו לרכישת הדירה השנייה. למרות שהיו ברשותו מאות אלפי דולרים פנויים בחשבון לתשלום רכישת הדירה, נלקחו על-ידו שתי הלוואות בסך כולל של 250,000$ למטרה זו. צעד זה, שלכאורה נראה נוגד כל היגיון כלכלי, ננקט, לטענת התובע, לאחר שכנוע של סגן המנהל, אשר הבהיר לו, שגם אם הרווח מהבורסה יהיה מינימלי, הוא יעלה על החזר הריבית החודשית שיהא צריך לשלם בגין ההלוואה. בפברואר 1994 החלו ירידות בבורסה, בעקבותיהן ביקש התובע מסגן המנהל למכור את ניירות הערך שברשותו, ולכסות את כל יתרות החובה הפתוחות. לגרסתו, סגן המנהל לא מילא אחר בקשתו, תוך העלאת טיעונים שונים, ובמקביל הבטיח לו שיאופשר להם (לתובעים) להמשיך למשוך כספים מהחשבון. לאחר זמן מה הוזמן התובע לסניף הנתבע למציאת פיתרון ראוי למצב. לגרסת התובע, לאחר העלאת רעיונות שונים, הוחלט להטעות את אשתו ולגרום לה לחתום על שבירת תוכנית החיסכון שעל שמה בסך 100,000$, תוך שהיא סבורה שהיא חותמת על הארכת תוכנית החיסכון, בעוד שהכספים ישמשו להשקעה נוספת בניירות ערך. התובע מעיד כי בפגישה עם הנהלת הנתבע אושרה תוכניתו זו של המנהל בתנאי שיוזרמו עוד כ- 150-100 אלף ש"ח, וביחד עם כספי תוכנית החיסכון ינהל מנהל הסניף תיק ניירות ערך חדש על שמו של התובע.

בפועל, לאחר שנשברה תוכנית החיסכון והופקדו עוד 100,000 ש"ח על-ידי התובע בחשבון ניירות הערך החדש, הנתבע חזר בו ונטל את כל כספי תוכנית החיסכון לכיסוי חלק מיתרות החובה. ב- 30.10.97 החל הנתבע לפעול למימוש שטר המשכון, במסגרתו שועבדה הדירה השנייה כולל הגג, בניגוד גמור למוסכם (על-פי טענות התובעים).

בית-המשפט קבע כי:

"על הנתבע מוטלות חובות שונות כלפי לקוחותיו, הן מכוח פסיקה והן על-פי חוק [חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981], הכוללות בין השאר את חובת הנאמנות, הגילוי, תום-הלב וכיוצא באלה כללי התנהגות.

לאחר שקילה קפדנית של תצהירי העדים, העדויות ודברי ב"כ הצדדים רואה אני לקבוע, כי לא הוכח במידה הנדרשת כי לא עמד במלוא חובותיו אלו בכל הנוגע לעניינם של התובעים. אין בדברי התובעים ראיות כלשהן לחזק את טענתם בדבר "עושק" או "הטעיה" מצד הנתבע, וכל תביעתם מתבססת בעיקרה על עדותו היחידה של התובע, מוכחשת בכל תוקף ולא
במעט נסתרת הן על-ידי מנהל הסניף, ...והן על-ידי סגנו... עם זאת, אל לנו לשכוח שהמדובר הוא בתאגיד המספק שירות לציבור, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה (ע"פ 122/84 משה מנצור נ’ מ"י, פ"ד לח(4),94), ומתוקף היותו שכזה, ובגלל תלותו של הנזקק לשירותו המקצועי, חלה עליו חובת נאמנות מוגברת...

האם הנתבע עמד בחובת נאמנות מוגברת זו?

הנתבע הוא זה שיזם את הפנייה לתובעים, ושכנעם להפקיד את כספי הפיצויים שקיבלו אצלו. למרות שאין פסול בכך, יש לזכור כי המדובר הוא באנשים פשוטים יחסית, בעלי השכלה מינימלית וללא שום ידע או ניסיון בתחום שוק ההון. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהנתבע אינם קבועים ומשתנים ממקרה למקרה ומושפעים הן מטיב היחסים בין הנתבע ללקוח, הן מהפעולות המבוצעות על-ידו והן מהלקוח עצמו ונסיבותיו האישיות. אין ספק כי שהמדובר הוא בלקוח שאינו בקיא ומעורה בתחום הפיננסי, הרי שהיקף חובת הנאמנות גדל. ייתכן שהנתבע אינו אחראי על הפסדי התובעים בבורסה, אך תמוהה בעיניי העובדה שאיפשר הנתבע לתובעים להמשיך ולמשוך כספים, שעה שהתובעים נמצאים במצב חובה לא מבוטלת, אם לנקוט לשון המעטה, בחשבונות הנתבע שבבעלותם. מה גם, שכאשר ירד ערך ההשקעה באופן דרסטי, ראוי היה מצב בו ברור לבנק, או למי מנציגיו שטיפל בעניינים של התובעים, כי כושר ההחזר של התובעים לקוי באופן משמעותי ויש לעצור את מתן האשראי לפני שיגיע לסכומים האסטרונומיים הידועים לנו כיום...

על-פי כל האמור לעיל, רואה אני לקבוע שלבנק, למרות שעמד בחובותיו הבסיסיות ולא ביצע עושק או הטעיה, ומאום לא נעשה בכפייה או בניגוד להסכמת הנתבע, יש לייחס חלק מסוים לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו, קרי חוב בסך מאות אלפי שקלים של התובעים כלפי הנתבע, ומן הראוי לייחס לו תרומה להתהוות החוב המדובר.

ברם, מאחר שמהות התביעה שבפנינו הינה עתירה למתן פסק-דין הצהרתי, והנקודות לגביהן מתבקש פסק-הדין הינן לטעמי חוליות בשרשרת האוחזות אשה ברעותה, אין אפשרות ליתן פסק-דין לגבי חלק זה או אחר של הפעולות או של תוצאותיהן. קל וחומר שלא ניתן לכמתן.

אין בפנינו תביעה לסכום זה או אחר ועל כן אין מקום אפילו לקביעת שיעור אחריותו של הנתבע, אשר כאמור, מסקנתי היא, כי קיימת".

כאשר מדובר ביחסי בנק וערב, מדובר בצד אשר לו מגע ישיר עם פקיד הבנק, הוא חותם על מסמכי הבנק, ומאפשר בעצם לעסקת ההלוואה לקרום עור וגידים. היקף חובת הזהירות במקרה זה יהיה דומה להיקף עליו מצוות הוראות סעיף 12 לחוק החוזים, דהיינו על הבנק להיות בטוח כי הערב הבין את טיב העסקה ופרטים מהותיים שלה[15].

היקף חובת ההסבר תלויה בערב ובנסיבות. ב-ע"א 1548/96[16] נקבע, כי גם אם יש בחתימתה של האישה על משכנתא לטובת בעלה ערבות, הרי "בנסיבות העניין לא היתה חובה על הבנק למסור לאישה הסבר… הבנק היה רשאי לצפות שהאישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר מעורך-הדין על מהות העסקה. שכן, חוק המקרקעין מתנה רישום משכנתא בחתימה לאחר הסבר. לא-כל-שכן שאישור החתימה על-ידי עורך-הדין פנחס, שבו כתב כי האישה חתמה על שטר המשכנתא לאחר קבלת הסבר על ידיו היה יכול להניח את דעתו של הבנק".

כאשר אין קיימים יחסי "שכנות" קרובים מסוג זה, יש צורך, לשם קביעת החובה, לעמת את ייחודיות מעמדו של הבנק מול החשש מפני הרחבת חוג התובעים באופן ניכר - חשש אשר בגינו נקבעו כללי חיווי הדעה אשר בפרשת ווינשטיין[17]. בעימות זה עוסק פסק-הדין בעניין מסד נ’ לויט[18].

בפרשת מסד נ’ לויט[19] נדון מקרה, בו לקוח של בנק הפועלים ביקש להצטרף לחברת מרכבה, ולצורך כך התבקשה ערבות בנקאית לטובת בנק מסד. בנק הפועלים קיבל חוות-דעת מבנק מסד, מיוזמתו ולא לפי בקשת הלקוח (אשר היה נלהב להצטרף ולא ביקש כלל חוות-דעת). לפי חוות-הדעת היה מצבה של החברה תקין. הלקוח היה מודע לחוות-הדעת. בדיעבד התבררה חוות-הדעת כמוטעית. הלקוח תבע את בנק מסד, על-אף שלא היה לקוח שלה. כב’ המשנה לנשיא לוין קבע כי: "...מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד לפניה אל מוסר המידע, אך מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על-פיו… בהגדרת החובה של נותן חוות-הדעת ("היה צריך לדעת") יש להביא בחשבון שיקולים המרחיבים את היקף החובה לעומת שיקולים המצמצמים אותה; מחד גיסא, כמו שכבר נאמר, יש לבנק מעמד מיוחד ונכבד בחיי הכלכלה, ומעורבותו הרבה בפעילות הכלכלית השוטפת מחייבת הטלת חבות עליו, כלפי חוג סביר של בני אדם שאינו מצומצם מדי, במקרה שהיתה הסתמכות על פעולותיו. קבלת חוות-דעת מקצועית מבנק אודות לקוחו על-ידי צד שלישי, באמצעות הבנקאי שלו, היא מעשה מקובל ומחייבת הרחבת היקף הפרישה של האחריות הנזיקית. מנגד יש להיזהר ולהימנע מניסוח כללי גורף העלול להטיל אחריות על הבנק, נותן חוות-הדעת, כלפי חוג בלתי-מוגבל של אנשים העשויים לסמוך עליה, מבלי שניתן יהיה להבחין בעזרת שימוש בקני-מידה אובייקטיבים בין מי שראוי ליהנות מהכלל ומי שאינו ראוי לכך."

מכאן, קבע כב’ המשנה לנשיא לוין, כי גם אם בנק ב’ לא ידע על קיומו של פלוני, אך ידע כי בנק א’ ביקש את חוות-הדעת עבור לקוח, אשר בשמו לא נקב, יהיה בנק ב’ אחראי כלפי פלוני; "ואני מוכן להרחיק לכת ולומר שגם אם פנה בנק א’ אל בנק ב’ בבקשת מידע על מצבו הכספי של אלמוני מבלי לגלות לו שהוא פועל בשם לקוח, צריך בנק ב’ להניח, כעניין שבמסקנה, הנובעת מנסיבות החיים, שבנק א’ פעל בשם לקוח… אולם כאשר בנק א’ פנה לבנק ב’ מיזמתו הוא ושלא לפי בקשתו של פלוני,
וקיבל ממנו מידע שמסרו לאחר מכן לפלוני, לא יחוב בנק ב’ כלפי פלוני". זאת, מאחר "שהרחבת מעגל הניזוקים הפוטנציאליים גם על לקוחות כאלה היא רחוקה מדי ואינה רצויה".

לדעת כב’ השופטות בייניש ושטרסברג-כהן, לעומת זאת, אמנם "מקובל… ניתוחו המשפטי בכל הנוגע לחובת הזהירות המוטלת על בנק המוסר מידע לבנק אחר כלפי הלקוח שעבורו התבקש המידע, בין אם הודיע הבנק למבקש המידע כי האינפורמציה נדרשת עבור לקוח מסויים ובין אם לא". וכן כי "יש לשים סייג להרחבת מעגל הניזוקים הפוטנציאליים כלפיהם חייב הבנק שמוסר את המידע בחובת זהירות". עם זאת אין הן רואות מקום להבחנה בין המקרה בו פעל הבנק שביקש את המידע מיוזמתו לבין מקרה בו הוא פעל לבקשת לקוחו. "מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין נפקא מינה אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשור ללקוחו או בעקבות בקשה של הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח". כב’ השופטת שטרסברג-כהן הבהירה כי "אין אני שותפה לחשש שיווצר מעגל רחב מדי, בלתי-מוגדר ובלתי- מזוהה של מי שקמה חובה כלפיו. המקרה שלפנינו מיוחד הוא ואיננו פורץ גדרות מעגלי הניזוקים הזכאים לתבוע… בנק הפועלים פנה לבנק מסד עבור לקוח, בהקשר להוצאת ערבות בנקאית עבור לקוחו לויט, לטובת בנק מסד. בנק מסד ידע זאת, או לפחות צריך היה לדעת זאת. בנק מסד היה מעוניין לקבל את הערבות כדי להבטיח עצמו בתיתו אשראי ל"מרכבה" ו"צורית"… די בעובדות אלה כדי ליצור יחסי קירבה לצורך עילת הרשלנות בנזיקין ולהקים חבות של בנק מסד כלפי לויט".

הערעור התקבל על ידן בשל העדרו של קשר סיבתי בין הפרת החובה על-ידי הבנק ובין הנזק: חוות-הדעת ניתנה לאחר שהתובע כבר היה קשור בחוזה עם החברה.



פרופ’ פורת מעלה במאמרו[20] את השאלה, האם תיתכן עילת תביעה נגד צדדים שלישיים אשר ניזוקו מפשיטת רגל של החייב - לקוח של הבנק - נגד הבנק, מכיוון שהאחרון המשיך לספק לו אשראי, ובכך יצר מצג שווא רשלני כי אין מצבו הפיננסי של החייב בכי רע. במספר מדינות באירופה ניתנה לכך תשובה חיובית, אולם לדעת פרופ’ פורת, אין להיחפז ולהשתמש בעילה זו: אין הכרח כי מתן האשראי אכן יובן כמצג לגבי המצב הפיננסי, לעיתים יהיה קושי להוכיח קשר סיבתי, וקיים חשש כבד להרתעת יתר.

חובת הזהירות נידונה גם בפסק-דין הרפז[21], בו התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הבנק בטענה כי הבנק הנתבע מסר לבנק של התובעים מידע מטעה, לפיו שיק דחוי בסך 396,279 ש"ח שנמשך על-ידי לקוחו לפקודת התובעת - יכובד וייפרע במועד הרשום בו (להלן: "השיק"). התובעים הסתמכו על מצג מטעה של הנתבע, וויתרו על חלופות אחרות שעמדו להם לקבלת הסכום הנ"ל במזומן, אך השיק לא נפרע בשל היעדר כיסוי. עוד נטען בתביעה, כי על יסוד המצג דלעיל של הנתבע, הסכימו התובעים לקבל שיק נוסף מאותו לקוח (שנמשך על-ידי בנק אחר) בסך 443,064 ש"ח, וגם שיק זה לא נפרע בשל היעדר כיסוי.

בית-המשפט פסק כי אין מדובר במקרה רגיל, בו מתבקש בנק לאשר שיק או למסור מידע על מצב הלקוח בחשבון. במקרה זה עסקינן בחשבון ליווי פיננסי, שהוא חשבון סגור המתנהל בפיקוח הדוק של הבנק, כאשר הבנק מפקח הן על התקדמות הבנייה בשטח והן על תזרים המזומנים של הקבלן, בעל החשבון.

הבנק היה מודע היטב למצבה הכלכלי של החברה ותזרים המזומנים שלה. החברה הגישה דו"ח חודשי לבנק לגבי מצבה, והבנק נדרש לאשר כל הוצאה מהחשבון. בנסיבות האמורות לעיל, יש משקל עצום לאישור שנותן בנק המעניק ליווי פיננסי לשיק דחוי, גם אם ברור שהבנק אינו יכול להתחייב שהשיק ייפרע, ושהמידע ניתן על סמך המידע הקיים ביום מתן האישור.

למעשה, הואיל והבנק במקרה זה מחליט איזה שיקים לאשר לפירעון ואיזה שיקים להחזיר - מידע חיובי שמוסר הבנק הוא בהחלט מצג חיובי ביותר מבחינת מקבל השיק - הבנק יכול להחליט לאשר את השיק גם כאשר קיימת חריגה בחשבון, מחשש שהחזרתו תביא להפסקת הבנייה בפרויקט, על כל הכרוך בכך.

הבנק הנתבע הפר את חובת הזהירות, הן כלפי הרפז והן כלפי בנק הפועלים, כאשר מסר מידע חיובי מטעה לגבי מצבה של החברה, באופן המשליך על סיכוי פירעון השיק. לכן הוכח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ואף הפרה של אותה חובה, כנדרש לצורך הוכחת עוולת הרשלנות.



--------------------------------------------------------------------------------

[1] המ’ 106/54 וינשטיין נ’ קדימה, פ"ד ח’ 1317.

[2] שם.

[3] ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח(2) 573.

[4] דויטש מ’ "דיני חוזים: סקירה והתפתחות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו, 167, בעמ’ 212-213.

[5] ה"פ (ת"א) 176534/00 שפיצר דוד נ’ בנק לאומי למשכנתאות, תקדין שלום 2001(2) 241.

31 ע"א 9358/96, 8905/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ’ אורה רוזנברג ואח’, תקדין עליון 98 (2) 1575.

[7] ת"א (י-ם) 19241/98 רבי נ’ בנק דיסקונט לישראל, דינים שלום ט"ז 466.

[8] בש"א (ירושלים) 1049/03 ימור חברה לבנייה יזמות והשקעות בע"מ נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 2414, עמ’ 2423.



[9] ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח(2) 573, 585 ו-592.

[10] ת"א 44384/96 בנק לאומי לישראל בע"מ נ’ כהן לילי ואח’ (טרם פורסם).

[11] ת"א 3094/98 ז’אן קלוד מולאר ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם).

[12] ת"א 6058/02 צרפתי נ’ בנק הפועלים (טרם פורסם).

[13] ת"א 21333/01 אברהם דרעי נ’ הבנק הבינלאומי (טרם פורסם).

[14] ת"א 002759/98 יעקובי נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בבית-משפט מחוזי תל-אביב-יפו, ניתן
ב- 09.06.04, בפני כב’ השופטת אחיטוב.



[15] פלפל ד’ "חובות הבנק כלפי ערב", הפרקליט מ"א 414. גישה זו אומצה לדוגמה ב-ת"א (ב"ש) 337/92 בנק הפועלים בע"מ נ’ צור פנחס ואח’, תקדין מחוזי 96(3) 993.

[16] ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ’ לופו, פ"ד נד(2) 559.

[17] המ’ 106/54 וינשטיין נ’ קדימה, פ"ד ח’ 1317.

[18] ע"א 5302/93 בנק מסד נ’ לויט, תקדין עליון 97(3) 99.

[19] שם.

[20] פורת א’ "אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג, 324.

[21] ת"א 2444/98 עמנואל הרפז נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, בבית-משפט מחוזי תל-אביב, בפני כב’ השופט ד"ר עמירם בנימיני, ניתן ב- 14.11.04.