חובת הזהירות של הבנק איננה רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים אשר נפגעו מפעולותיו. גם לאחרונים יכולה לקום עילת תביעה, וגם לגבי אלו נחיל את אותן אמות-מידה[1]. "שיקולים שבמדיניות משפטית, המעוגנים במעמדו של הבנק בחיי המסחר תומכים בהרחבת חובת הזהירות, והטלתה כלפי כל אלה שהבנק יכול לצפות שייפגעו מרשלנותו"[2]. יצוין, גם כאשר מתקיימים יחסים קרובים בין הלקוח של הבנק לבין הצד השלישי, חובתו של הבנק כלפי הצד השלישי אינה מחסירה[3].

אחריותם של הבנקים אינה רק אם אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי ייחודי מובהק[4], אלא אף אם אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק[5]. ייחודיות מעמדו של הבנק, וחובותיו כלפי מי שאינו לקוח[6], מול החשש מפני הרחבת חוג התובעים באופן ניכר, מעומתים ב-ע"א 5302/93[7]. המשנה לנשיא, קבע, כי גם אם בנק ב’ לא ידע על קיומו של פלוני, אך ידע כי בנק א’ ביקש את חוות-הדעת עבור לקוח, שבשמו לא נקב, יהיה בנק ב’ אחראי כלפי פלוני: "…אולם כאשר בנק א’ פנה לבנק ב’ מיזמתו הוא ושלא לפי בקשתו של פלוני, וקיבל ממנו מידע שמסרו לאחר מכן לפלוני, לא ייחוב בנק ב’ כלפי לפלוני". זאת, מאחר "שהרחבת מעגל הניזוקים הפוטנציאליים גם על לקוחות כאלה היא רחוקה מדי ואינה רצויה."

בעניין קופת אשראי נ’ עוואד[8], בו נדון עניינם של חלפני כספים בעלי רישיון, אשר קיבלו שיקים בנקאיים מזוייפים עם חתימת המערערת. נקבע, כי על הבנק החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים ביחס לשטרות היוצאים לשוק - בשל הצורך בקיום ביטחון בחיי מסחר וכלכלה, לאור העובדה כי לבנק אינטרס מובהק ומובן שיתייחסו לשיקים הבנקאיים שנמשכו על ידו כאל אמצעי תשלום אמין, ונוכח הקביעה כי הבנק הוא מונע נזק טוב יותר. לעניין ההתרשלות - הבנק הצטמצם בהוצאת הוראת ביטול והודעה לאיגוד הבנקים, אשר מטבע הדברים הזהיר אך ורק את הבנקים. היה זה אמנם הנוהל המקובל, אולם נקבע כי נוהל זה, על-אף שהוא יכול לשמש אמת-מידה לרמת זהירות שראוי לנקוט בה, אין ללמוד ממנו שדי בו. הבנק יכול היה לפרסם הודעה בעיתון ולהזהיר הציבור מלקבל שיקים אלה, ולהתלונן על כך במשטרה. הפרסום והפניה למשטרה הם שני צעדים אלמנטריים אשר לו ננקטו על-ידי הבנק אפשר שהיו מונעים היווצרות הנזק.

לדעת פרופ’ פורת[9] ניתן לשייך את פסק-הדין בעניין עוואד לקבוצת המקרים שעניינם עיסוק בנכסים מסוכנים, בהם חב העוסק חובת זהירות לצדדים שלישיים אשר נפגעו מן החפץ המסוכן עקב שימוש בלתי-מורשה. אולם ייחודו של פסק-הדין הוא בכך, כי הנזק הנדון בו הוא כלכלי ולא פיסי.

פרשה נוספת בה נקבעה חובת זהירות של הבנק כלפי צד שלישי בגין מרמה הינה פרשת סהר[10]. בפרשה זו נגנב רכב, והגנב פנה לבנק על מנת להעביר את הבעלות ברכב על שמו. הוא עשה זאת באמצעות שטר מכר שבו זייף את חתימת בעל הרכב, ומכר את הרכב לקונה. הפעולה הנ"ל נעשתה בבנק מכוח תקנות התעבורה, התשכ"א- 1961, אשר תוקנו לאחר המקרה. הבנק לא זיהה את מי שהתיימר להיות בעל הרכב וחתם על שטר המכר בזיוף חתימתו של בעל הרכב, וכך התאפשר רישום הרכב על שמו של הגנב.

כב’ השופטת שטרסברג-כהן פסקה כי:
"על הבנק כנותן שירות תמורת עמלה, מוטלת חובת זהירות במתן השירות, גם במישור הפרטי. חובה זו חייבה את פקיד הבנק לזהות את מי שהתיימר להיות בעל הרכב. הצורך בזיהוי בעל הרכב נגזר מחובת הבנק כנותן שרות למלא את תפקידו בזהירות ובמיומנות…
דרישת הזיהוי על-פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראויה… יש בה כדי לסייע בהעברה כשרה של הרכב מן האדם שהוא בעליו לאדם הרוכש אותו בכסף מלא. בכך יש גם כדי לסייע במלחמה במגפת גניבת המכוניות שפשה בארצנו…
כל התרשלות בדרך לרישום הרכב עלולה ליצור מצג שווא רשלני במרשם ולהכשיל מי שיסתמך על מרשם זה. הבנק אמנם איננו בעל מאגר המידע אולם מכוח התקנות מבצע הוא את כל הפעולות הדרושות לקראת שינוי רישום הבעלות במשרד הרישוי. הצדדים או מי מהם אינם מוזמנים שנית למשרד הרישוי כך שהבנק הוא זה שבידיו האפשרות וההזדמנות לעריכת הבדיקה ולמניעת ההטעיה…


האחריות הנזיקית של בנקים היא חלק מנושא רחב יותר, שהוא אחריותם הנזיקית של בעלי מקצוע ונותני שירותים. אפילו אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי יחודי או מובהק (במובן זה שניתן לקבלו גם ברשות הרישוי או בסניפי הדואר) ואפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשרותו. מה עוד ש’לבנקים ולמערכת היחסים שלהם עם הציבור בכלל ועם לקוחותיהם בפרט יש מכלול מאפיינים שצירופם יחד מצדיק קביעת כללים מיוחדים להסדרת אחריותם המקצועית’."




--------------------------------------------------------------------------------

[1] לרבות בעניינו של האשם התורם, כפי שנעשה ב-ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ’ עוואד ואח’, פ"ד מד(1) 422, אשר תמציתו מובאת בהמשך.
[2] ע"א 5893/91 פחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ’ נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573, עמ’ 581-582, להלן: "פרשת צבאח".
[3] ה"פ (מחוזי-ת"א) 672/96 פריוף נ’ בנק הפועלים ואח’, תקדין מחוזי 2000(3) 5342. ראה תמצית פסיקה להלן.
[4] לדוגמה, שירותים שניתן לקבלם גם במשרדי הרישוי או בסניפי הדואר.
[5] רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464.
[6] בפרשת צבאח הנ"ל ראה גם עמודים 585, 592.
[7] ע"א 5302/93 בנק מסד נ’ לויט, תקדין עליון 97(3) 99.
[8] ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון נ’ עוואד, פ"ד מד(1) 422.
[9] פורת א’ "אחריותם של בנקים בגין רשלנות – התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג, 324.
[10] רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ’ בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464.