לפי ד"ר וינרוט וד"ר מדינה בספרם דיני הלוואות, בשל מעמדם המיוחד של הבנקים, יש מקום לגישה לפיה יהיו הבנקים כפופים לכללים מן המשפט הציבורי.

"בפסיקה אכן נמצאים ניצנים ראשונים של החלת נורמות מן המשפט הציבורי על הבנקים. התפיסה היא, כי הלקוח נותן בבנק אמון, הבנק וכל מי שעיסוקו במתן הלוואות, נתפס בקרב הציבור כגוף בעל כוח כלכלי ניכר. המלווה הוא העורך את חוזי ההלוואה ומכתיב במידה רבה את תנאי ההלוואה... כאמור אופי ההתקשרות בין הבנקים לבין לקוחותיהם מאופיין לרוב ב’חוסר איזון כרוני’ בעמדות המיקוח ואף מכאן ההצדקה להטלת חובות אמון מוגברות..."[1]


הפסיקה חותרת, איפוא, למציאת כלים משפטיים על מנת למנוע מהבנק אפשרות לנצל את הכוח הרב הנמצא בידו ולחייבו לנהוג בהגינות ראויה. "בהקשר זה ניתן להעלות סברה, לפיה אין לאפשר לבנק, כשם שאין מאפשרים בדרך-כלל למדינה, לטעון טענת התיישנות". התיישנות היא טענה שהוגדרה על-ידי בית-המשפט העליון בעניין שכטר נ’ אבמץ[2], כטענה "בלתי-צודקת ואף בלתי-מוסרית", כי היא חוסמת את דרכו של התובע למימוש זכותו המהותית. הימנעות המדינה מלטעון טענת התיישנות נובעת מחובות האמון המוגברות המוטלות עליה ביחסיה עם הפרט. בהנחה שחובת אמון דומה חלה על הבנקים, הרי שמן הראוי כי נורמה דומה תוחל גם לגביהם[3].

טיעון זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה, כי אחד הרציונלים המרכזיים להתיישנות הינה בעיית תיעוד ושחזור החומר נשוא התביעה עם חלוף השנים. מטבע הדברים, לבנק יש אמצעים טכניים, כוח אדם ונהלים המאפשרים שמירת נתונים וראיות לתקופה ארוכה יותר משל אזרח מן השורה. בנוסף, הגבלת אחריותו של הבנק עלולה להשפיע על דפוסי התנהגות שלו בהמשך, ועל חובתו לנהוג בזהירות הראויה כלפי לקוחות פוטנציאלים. הגנה דיונית של התיישנות עלולה להביא להקטנת רמת הזהירות ושמירת האמונים של הבנק, היודע כי עוולות הנמשכות לאורך שנים יכולות שלא להתגלות אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. בניגוד למעשי עוולה בעלי אופי חד-פעמי, מערכות היחסים של הלקוח והבנק נמשכות זמן רב, וממילא טענת ההתיישנות המבוססת על ההנחה כי אירוע מתרחש ביחידת זמן קצרה אחת, אינה מתאימה ליחסי האמון המתמשכים בין הבנק ללקוח[4].

מנגד בפרשת שמעון יופיטר[5] נקבע כי "הטענה לפיה טענת ההתיישנות נטענה בחוסר תום-לב, בדין נדחתה. זוהי טענת הגנה לגיטימית ובנסיבות העניין אין בהעלאתה, משום חסר תום-לב".

בעניין החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ ואח’ נ’ מלון אגם בע"מ[6] נדונה סוגיית העלאת טענת התיישנות על-ידי המדינה ונאמר באמרת אגב כי:

"עוד טוען בא-כוח המשיבה כי נציגת המדינה לא קיבלה את אישורו של היועץ המשפטי להעלאת טענת התיישנות בפני בית-המשפט. טענה מעין זו מוטב שלא היתה נטענת. גם אם כך הוא הדבר, אין בכך כדי לשלול את זכויותיה של המדינה על-פי חוק ההתיישנות. מדובר בהנחיה פנימית של היועץ המשפטי לפרקליטיו, והנחיות אלה אינן מעניינו של בית-המשפט."
ולבסוף, בעניין שחר[7] אמר כב’ השופט חשין:

"אומרים אנו דברים אלה, בין השאר, בתשובה – ולו בעקיפין – לדברים שאמר בית-המשפט המחוזי בפרשת חלפון. באותו עניין עמד בית-המשפט על הטעמים לקביעתה של התיישנות בשיטת המשפט, ומסקנתו היתה כי טעמים שיצרו התיישנות כוחם מועט במקום שהנתבעת היא המדינה. כך, למשל, התיישנות נועדה להגן על נתבע בכוח, בשל ’הקושי... לשמור, זמן רב מדי, על ראיות. את השובר (הקבלה) יאכלו העכברים... ועדים עלולים למות’... על כך אומר בית-המשפט המחוזי בפרשת חלפון, כי לרשותה של המדינה עומד מנגנון גדול ומסודר המבטיח שימורן של ראיות; כי אין קושי רב לשמור על ראיות זמן רב; אשר-על-כן אין זה מוצדק להחיל עליה את דוקטרינת ההתיישנות באותה דווקנות שבה מחילים אותה על יחידים. אני מתקשה להסכים להנמקה זו.

 

לא זו בלבד שמיקרא מפורש הוא בחוק ההתיישנות – בסעיף 28 בו – כי הוראותיו חלות על המדינה, אלא שהנמקה זו קשה עלי לגופה. שכן משעה שנקבעה התיישנות שומה עליו על בית-משפט להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניו. אכן, האינטרסים אשר יצרו את ההתיישנות כוחם עימהם לפירושו של החוק, אך לאחר עירובם של האינטרסים אלה-באלה, ולאחר הקריסטליזציה שעשה המחוקק על דרך יציקתם של אותם אינטרסים בהוראות חוק חרותות, שוב אין זה בכוחו של בית-משפט לבטל הוראות מפורשות שבחוק או לפרשן בדרך השקולה לביטולן."



--------------------------------------------------------------------------------

[1] וינרוט ומדינה, דיני הלוואות, עמ’ 98-100.

[2] ע"א 17/86 שכטר נ’ אבמץ, פ"ד מד(2) 846.

[3] שם, בעמ’ 102.

[4] שם, בעמ’ 102, הערת שוליים 35.

[5] ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423.

[6] ת"א (ת"א) 1608/90 החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ ואח’ נ’ מלון אגם בע"מ, תק-מח 92(3) 1071.

[7] ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ’ שחר, דינים עליון ס 828.