עד כה הנחנו כי ישנה חשיבות למצב החשבון. הנחנו כי החשבון היה כל הזמן ביתרת זכות או חובה. ברם, מטבע הדברים, יש שינויים במצב החשבון. האם הבנק יכול לזקוף לזכותו את העובדה כי בעת הפקדת השיק היה החשבון ביתרת חובה או די כי החשבון היה ביתרת חובה באיזה זמן מן הזמנים. ובמילים אחרות: מהו המועד הרלוונטי לבדיקת מצב החשבון (בהנחה כי לא מדובר בזיכוי חשבון).

 

הגישות בארה"ב הן שתיים: גישת הרוב: חשוב זמן ההפקדה או סמוך לאחר מכן. גישה זו, שאומצה במשפט האמריקאי, מייחסת לשטר את הכספים שנמשכו מהחשבון לאחר ההפקדה. במילים אחרות, החשבון נכנס ליתרת חובה בהסתמך על הפקדת השיק. גישת המיעוט: בודקת את מועד גביית השיק/מועד התביעה. גישה זו שואלת האם הבנק הוא נושה? לדעת המצדדים בגישה זו, אין כל חשיבות לבדיקה היסטורית. כאשר הבנק הרשה ללקוח למשוך כספים, הסיבה היא לאו דווקא בשל הפקדת השיק. השאלה החשובה, לדעתם, מה המצב היום, כשאנו בבית-המשפט.

בישראל, הנושא אינו מוסדר בחקיקה. בפרשת בן עליזה האמורה, הבנק הוכיח כי השיק הופקד לביטחון, אך לא הוכח כי החשבון נמצא ביתרת חובה. מפסק-הדין עולה הגישה כי המועד הרלוונטי לעניין הערך הוא זמן פרעונו של השיק.

 

בית-המשפט בדק את מצבו של חשבון הבנק בתאריך אחד בלבד - מועד פרעון השיק, ומשמצא כי החשבון באותו מועד היה ביתרת זכות, קבע כי הבנק אינו אוחז כשורה. אכן, אם החשבון היה לראשונה ביתרת חובה לאחר שהבנק הנמשך החזיר את השיק לבנק הגובה, איבד זה האחרון את האפשרות להיות אוחז כשורה, משום שהבנק כבר יודע שהשיק חולל ואינו יכול להיות תם-לב. ואולם לדעת פרופ’ לרנר[1], לא ברור מדוע נמנע בית-המשפט מבדיקת מצבו של החשבון בפרק הזמן שבין הפקדת השיק לבין מועד פרעונו - סביר להניח כי בתקופה זו היה החשבון לא אחת ביתרת חובה.

בפרשת מלכה רפאל[2], דובר במקרה בו הגב’ רפאל קנתה דירה מחב’ קלרין. החברה סיחרה את השיק לבנק. קלרין התמוטטה, והבנק ניסה לתבוע את רוכשת הדירה ששילמה בשיקים. כדי שהבנק יוכל לתבוע את מלכה רפאל, כאוחז כשורה, נשאל: מה התמורה שנתן הבנק בקשר לשיק? מול קלרין יש לרוכשת טענת הגנה טובה של כישלון תמורה.

 

דעת הרוב, בבית- המשפט המחוזי, גורסת כי הבנק גובר על הרוכשת מאחר שהיום, כשהבנק תובע, יש יתרת חובה בחשבון. השופטת אליעז, בדעת מיעוט, מציינת שיתרת החובה, כיום, אינה חשובה, והיה צורך להוכיח כי כאשר הבנק קיבל את השיק הוא נתן תמורה. בבית-המשפט העליון, השופט טירקל אימץ את דעת המיעוט של השופטת אליעז. לדעתו, הבנק לא עמד בתנאים של אחיזה כשורה.

לדעת פרופ’ לרנר[3], אין לראות את מועד פרעונו של השיק כתאריך הקובע לגבי מתן ערך. הסבת השיק הספציפי לבנק היא חלק ממכלול היחסים בין הבנק ללקוחו.

 

בנק מעניק אשראי כנגד שיקים רבים שהלה מפקיד בחשבון, ואין להעניק משקל מכריע לשיק מסויים ולמצבו של החשבון במועד פרעונו, אלא בראיה רחבה של מכלול יחסי הבנק והלקוח. במסגרת ההסכם בין הבנק לבין הלקוח, מפקיד הלקוח שיקים דחויים אשר מועד פרעונם חל חודשים אחדים לאחר הפקדתם. הבנק עשוי להעניק הלוואה על-סמך שיקים אלה ואין לו אפשרות לחזות את מצב החשבון בעת פרעונו של השיק המסוים.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] לרנר ש’ "דיני שטרות" (תשנ"ט) 439.
[2] ע"א 1925/95 מלכה רפאל נ’ בנק הבניה לישראל, תקדין עליון 97(1) 517; להלן: "פרשת מלכה רפאל".
[3] לרנר ש’ "דיני שטרות" (תשנ"ט) 440.