תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי (צו גילוי מסמכים) או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114 לתקנות הנ"ל (דרישה לעיון במסמכים שנזכרו) לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית-המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים.

בית-המשפט אינו משתמש בסמכותו זו להפעלת הסנקציה כאשר המחדל אינו נגרם בזדון או במתכוון[1].

תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי דנה בהפרת הצו וקובעת כי בעל דין שאינו מקיים צו לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, הרי אם הוא התובע ימחק בית-המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית-המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית-המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.

מתקנה 114א ותקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי עולה, כי כשמסרב צד לצו בדבר הצגת מסמכים, עומדת לצד המבקש את הצגת המסמכים הברירה לבקש את מחיקת כתב הטענות של הצד הסרבן, או להסתפק בסנקציה, על-פיה לא יוכל הצד הסרבן להגיש את המסמכים כראיה. הוא יבחר, בדרך-כלל, באפשרות השניה לגבי מסמכים "מזיקים" לעניינו; אך יעמוד על הצגת המסמכים כשמדובר במסמכים "המועילים" לעניינו. אך הברירה להגיש או לא להגיש מסמך אינה נתונה לצד אשר נדרש להציג את המסמך, שכן אם לא ייעתר לצו, לצד המבקש את הצגת המסמך נתונה הברירה לבקש את מחיקת כתב טענותיו[2].

מחיקת כתב טענות של בעל דין, עקב מחדלו לציית במועד לצו בית-המשפט, מהווה סנקציה חריפה. ככלל, נזהר בית-המשפט מלנקוט בה; אם תוקן המעוות ולוא גם באיחור, או נתבקשה ארכה לקיום הצו, יסתפק בית-המשפט לרוב בחיוב המפר בהוצאות[3]. אך אם נוכח בית-המשפט, כי המפר נמנע מקיום הצו בזדון, או עקב זלזולו בצו בית-המשפט, עשוי בית-המשפט למחוק את כתב טענותיו, ובית-המשפט שלערעור לא יראה מקום להתערב בכך[4].

בעניין ג’מבו[5] הרחיב בית-המשפט בעניין זה:

"במקום שהנתבע פועל בתום-לב אך מתוך חוסר הבנה – ולו ברשלנות – לא ילקה במחיקת כתב ההגנה. כמובן ששאלת תום-הלב תוכרע בנסיבותיו של כל עניין ועניין, ויש שתום-לב יהפוך עורו ויעטה גלימת חוסר תום-לב, לאחר מתן ארכה והמשך המריית פי בית-המשפט. מכל מקום, הכלל הוא שמחיקת כתב הגנה – בשל אופיה הדרסטי – בית-משפט לא ינקוט בה אלא אם שוכנע שכלו כל הקיצין וכי אין להבין את התנהגות הנתבע אלא כהסתוללות ביריבו ובבית-המשפט וכזלזול ברור וגילוי בחובתו...


ניתן דעתנו כי לעניינו של נתבע המפר צו, שיקול-דעתו של בית-המשפט נע על שני נתיבים בלבד, והם – הארכת מועד לקיום הצו או מחיקת כתב ההגנה... מחיקת כתב הגנה אינה מסע עונשין נגד נתבע, ומקום שנתבע מילא חובתו, ולו באיחור, לא ימחקו את כתב הגנתו... אך משמצא בית-המשפט, במועד מסויים, כי אין זה ראוי להאריך – או להוסיף ולהאריך – את המועד לקיום הצו, מחובתו להורות על מחיקת ההגנה...


למעלה מן הצורך נעיר כי הסנקציה הקיצונית שניתן להפעיל נגד תובע הינה פחותה ורפה מן הסנקציה הקיצונית שניתן להפעילה נגד נתבע. הסנקציה הדרסטית נגד נתבע היא מחיקת כתב ההגנה, ופירושה של מחיקה זו הוא – הלכה למעשה – פסק-דין נגד הנתבע... ואילו הסנקציה הדרסטית נגד תובע הינה מחיקת התובענה, אך מחיקה זו אינה מהווה מעשה בית-דין... ורשאי תובע לחזור ולהגיש תביעתו שוב. אין, איפוא, סימטריה בין הסנקציה המופעלת נגד נתבע לבין הסנקציה המופעלת נגד תובע, ושאלה היא אם כך ראוי וכך רצוי.

 

לא תמיד כך היה דין... כיום נשתבשה הסימטריה, כפי שהסברנו לעיל, אך אין בשיבוש זה כדי לשנות מן הסנקציה הראויה נגד נתבע במקרה המתאים לכך."


בעניין רשת שוקן[6] נמחק חלק מכתב הטענות עקב אי-הענות לצו למתן פרטים נוספים, בהתאם לתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי ועל-כך הוגשה בקשת רשות ערעור. בית-המשפט העליון פסק בדעת רוב (כב’ השופט מצא וכב’ הנשיא ברק) כי:

"נמצא שמחיקת כתב הטענות, כולו או חלקו, מהווה סנקציה שבית-המשפט (או הרשם) רשאי להטילה על בעל דין שלא קיים צו למתן פרטים נוספים ומפורטים יותר לכל עניין הנזכר בכתב טענותיו, ומצבו של בעל דין כזה אינו שונה ממצבו של בעל דין המפר צו להשיב על שאלון, לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים...


שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט הוא צר למדי: בכוחו להאריך מועד שנקבע לקיום הצו, אך אין בכוחו לפטור את מפר הצו מן החובה לקיימו...


בענייננו אין כל מקום לחשש שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות לקיים את הצו, ולו גם באיחור. אף במהלך הטיעון לפנינו חזרנו ושאלנו את בא-כוחה של רשת שוקן אם יש בפיו בקשה להארכת המועד להמצאת הפרטים הנוספים. תשובתו היתה כי לנתבעים אין ידועים פרטים נוספים מעבר לאלה שכבר נמסרו על-ידם, אך תשובה זו אינה ממין השאלה.
ויש גם טעם מעשי: בקדם המשפט קבע בית-המשפט קמא שעל הנתבעים להתחיל בהבאת ראיות, ובהסכמת בעלי הדין החל בית-המשפט בשמיעת הראיות עוד בטרם הושלם הדיון במחלוקת הדיונית. בדיון לפנינו הסתבר שהנתבעים כבר הביאו את רוב ראיותיהם במשפט. וגם מטעם זה ראוי, לדעתי, להניח למשפט להימשך ולהסתיים מבלי להתערב בהחלטת השופט למחוק חלקים מכתב ההגנה.

 

הלוא אפשר שבסופו של דבר תניח ההכרעה את דעתם של הנתבעים; והיה וההכרעה לא תניח את דעתם, ויחליטו לערער עליה, יוכלו להשיג בערעורם גם על החלטות הביניים הדיוניות."


בפרשת בנק לאומי לישראל בע"מ נ’ עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ[7] נתן בית-המשפט נגד הבנק, צווים לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון, משנמסרה לבא-כוח הבנק הודעה עליה הוא לא טרח לפנות לבית-המשפט בבקשה להארכת מועד.

נקבע כי,‎ הבנק לא קיים את הצווים שניתנו נגדו בגדר שתי התביעות חרף שורה של התראות ברורות שניתנו לו, במספר הזדמנויות, לפני ואף אחרי הגשת הבקשות למחיקת כתבי טענותיו.

הנסיבות הללו מעידות כי הבנק חדל מקיום הצווים לא מחמת טעות, אלא עקב זלזולו הבוטה והשיטתי של בא-כוחו בצווי בית-המשפט ובחובתו כלפי יריביו במשפט.

מהחלטות השופט קמא עולה כי, בטרם נעתר לבקשות למחיקת כתבי הטענות שקל היטב את חומרת התנהגותו של הבנק; ורק מששוכנע, כי אכן "כלו כל הקצין" הורה למחוק את כתבי טענותיו. בנסיבות אלו אין לשעות לטענת הבנק, כי משהגיש לבית-המשפט – באיחור של חודשים רבים ולאחר שבית-המשפט החליט למחוק את כתבי טענותיו – תצהירי תשובה לשאלון ולגילוי מסמכים, יש להחזיר את גלגלו לאחור ולפטרו בסנקציה מתונה של חיוב בהוצאות. אכן, הסנקציה של מחיקת כתב טענות היא אמנם חמורה; אך גם התעלמותו המכוונת והשיטתית של הבנק מצווי בית-המשפט, במשך תקופה ארוכה, התאפיינה בחומרה רבה. על התנהגות חמורה שכזאת מוצדק היה להגיב בנקיטת סנקציה חמורה.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] א’ גורן, עמ’ 170.

[2] רע"א 4217/96 כל אל ערב בע"מ נ’ אלסינארה בע"מ, פ"ד נ(1) 437.

[3] ראו: י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד’ שביעית 1995 בעריכת ש’ לוין סימן ‎351.

[4] ע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ’ עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ (טרם פורסם), ניתן ב- 13.6.02.

[5] ע"א 2271/90 ג’מבו נ’ מרדכי, פ"ד מו(3) 793.

[6] רע"א 3254/96 רשת שוקן בע"מ נ’ חברת הכשרת היישוב, פ"ד נא(1) 49.

[7] ע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ’ עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ (טרם פורסם, ניתן ב- 13.6.02).